לאורך ההיסטוריה, ובמשך שנים ארוכות, הדרך האידאלית והנפוצה בה השתמשו בני אדם מתרבויות שונות לבצע רצח או הריגה הייתה שימוש ברעל. הייתה זו הדרך האולטימטיבית לקחת את חייו של אדם מבלי להשאיר עקבות פיזיים ברורים בגוף הנרצח, ובנוסף היא אפשרה לכל מי שלא היה מסוגל להרוג אדם באמצעות כוח פיזי, לעשות זאת.
בתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה האנושית, השגת רעל הייתה פשוטה יחסית, והפיקוח על כך היה מזערי, אם לא אפסי. אולם עם השנים, החברה האנושית התפתחה כך שהן השגת רעל והן ביצוע רצח בצורה שכזו, הפכו מורכבים יותר וכמובן – הפכו לעבירה על החוק ומשכך לברי ענישה.
בדין הישראלי, סעיף 336 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מפרטת את עבירת השימוש ברעל מסוכן. לפי הסעיף, מי שיגרום, שלא כדין, לכך שיפעילו על אדם, או שאדם ייקח רעל או כל דבר מזיק אחר, בכוונה לפגוע בו או בזולתו או להרגיזם, דינו מאסר שלוש שנים. במידה וסיכן בכך את חיי האדם או גרם לו בכך חבלה חמורה, דינו – מאסר ארבע-עשרה שנים.
עבירה זו הינה עבירה העמדה בסכנה קונקרטית – כלומר, מעשה במסגרתו הנאשם יצר סיכון בלתי סביר באופן מודע לגרימת התוצאה. בעבירות מסוג זה, ניתן יהיה להרשיע את הנאשם גם אם נקבע שאין קשר סיבתי בין המעשה שיצר את התוצאה, להתממשותה.
שימוש ברעל מסוכן ועבירות נוספות
שימוש ברעל, כאמור, היה – ועודנו – דרך להביא למותו של אדם או לפגיעה בו, ולכן ברוב המקרים, עבירת השימוש ברעל מסוכן נלווית לעברות נוספות שמבצע הנאשם – לרוב רצח או ניסיון לרצח. עבירות אלו הינן עבירות בעלות יסוד נפשי של מטרה.
כאשר מדובר בהרעלת אדם או ניסיון להרעיל אדם, מדובר בעבירת תוצאה (קרי עבירה המנוסחת בחוק העונשין בלשון "הגורם לתוצאה מסוימת"), ולכן היסוד הנפשי שיש להוכיח הוא כי מבצע העבירה פעל מתוך כוונה להשגת התוצאה האסורה.
העבירה בפסיקה
ע"פ 295/10 פלוני נגד משטרת ישראל עסק באב שניסה לרצוח את גרושתו ושלוש בנותיו באמצעות שימוש ברעל. האב ציפה סוכריות שוקולד ברעל עכברים, והעניק 3 מהן לבנו שהתארח אצלו. האב הוראה לו למסור אותן לאחיותיו בסוד, וציין כי לאחר שיאכלו אותן עליהן לשתות מים. הבן חשד באביו ולכן נתן את הסוכריות לאמו, אותן טעמה בכדי לבדוק את תקינותן. כתוצאה מכך, הורעלה וכמעט מצאה את מותה.
בית המשפט העליון התמודד עם השאלה האם יש להרשיע את הנאשם בעבירה של שימוש ברעל מסוכן, או שמא בעבירת ניסיון לרצח. הניתוח היה מורכב מכיוון שעת איסוף הראיות, המשטרה לא בדקה את כמות הרעל שהייתה בסוכריות ולכן לא ניתן היה לקבוע באופן מוחלט כי כמות הרעל הייתה מספיקה על מנת להרוג את הילדים.
כדי להבחין בין כוונה לרצוח לבין כוונה לפצוע, בית המשפט קבע מבחני עזר. ראשית, בחן את הכלי באמצעותו בוצע המעשה. כאמור, לא ניתן היה להוכיח שכמות הרעל בסוכריות הייתה מספרת על מנת להרוג את הילדים ולכן הוכחת כוונת רצח הייתה מורכבת מבחינה ראייתית.
אולם, השופטת ארבל קבעה, באמצעות מבחן עזר נוסף, והוא היעדר מודעות לחוסר האפשרות להשלמת העבירה. כלומר, בסיטואציה בה לא ניתן להוכיח בבירור אם הרעל היה מספיק על מנת להרוג, על הנאשם להוכיח כי ידע כי כמות הרעל אינה מספיקה על מנת להרוג אלא לפצוע.
בתיק זה התבטא הצורך בהוכחת היסוד הנפשי בעבירת הניסיון, שכאמור לעיל מתקיימת בדרך כלל כאשר עולה על הפרק עבירת השימוש ברעל מסוכן. בתיק פלילי 11-07-3148, רווק בן 41 בעל תואר שני בהנדסה אזרחית, שעבד כחמש עשרה שנה במשרד מהנדסים, הורשע בעבירת שימוש ברעל מסוכן לפי סעיף 336 לחוק העונשין.
המהנדס היה מחכה באופן קבוע עד שכלל עובדי החברה יעזבו את המקום, ולאחר מכן היה נוטל תרסיס קוטל חרקים ושופך מתכולתו לכוסות שתייה ואף לקרטוני לחלב מהם שתו העובדים. עובדי החברה שעשו שימוש בכוסות אלו ושתו מקרטוני החלב, הורעלו וכתוצאה מכך חשו ברע (ולא מעבר לכך). הנאשם לקח אחריות למעשיו והורשע, אך עונשו הופחת לאור חוות דעת פסיכיאטרית, שהתקבלה חלקית על ידי בית המשפט, לפיה סבל מבעיות נפשיות.
תיק פלילי 13-05-15084, עסק בטבח שעבד בסניף של רשת "ארומה", והרעיל את הסלט של אחת מעובדות המקום. הטבח התבקש להכין עבורה סלט, וככל הנראה התמהמה בהכנתו. העובדת החלה להאיץ בו לסיים את המלאכה, והלה התרגז והחליט להכניס לתוך הסלט חומר ניקוי.
המתלוננת החלה באכילת הסלט בביתה, וניצלה במזל לאור ערנותו של עובד אחד של הסניף, שהתקשר אליה וסיפר לה על המעשה של הנאשם. בעקבות זאת, המתלוננת מיד שטפה את פיה וגרמה לעצמה להקיא כדי לפלוט החוצה את הרעל שכן נכנס לגופה. הגם שלא נגרם לה כל נזק בסופו של דבר, הנאשם הורשע כמובן בעבירת שימוש ברעל מסוכן, לאחר שלקח אחריות על מעשיו.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
שימוש חוקי ברעל מסוכן
הגם ששימוש ברעל מסוכן מוגבל בחוק העונשין כעבירה בעלת עונש מאסר, ישנם מקרים בהם השימוש ברעלים שכאלו הינו חוקי.
אחד המקרים הללו הוא שימוש ברעלים לשם טיפול בבעיית בעלי חיים משוטטים. לאור העובדה שבעלי חיים עלולים להיות נשאי מחלות, לרדוף אחר מבוגרים וילדים ולנשכם, להפחיד בני אדם עד כדי גרימת נזק נפשי ופיזי, לגרום לפגיעה או הריגת חיות מחמש ומשק, להביא לפגיעה במגוון הביולוגי עד כדי השמדת מינים, וכן לגרום לתאונות דרכים ולפציעתם שלהם במסגרת תאונות דרכים, יש צורך להפחית משמעותית את כמותם ברחובות.
הטיפול בבעיה מוסדר בהוראה שפורסמה על ידי השירותים הווטרינריים ובריאות המקנה שקובעת את נוהל השימוש ברעל לשם מטרה זו.
אחריות הביצוע מוטלת על מנהל השירותים הווטרינריים, מנהל השירותים הווטרינריים בשדה, מנהל לשכה וטרינרית, רופאים וטרינריים רשותיים, ומפקחים וטרינריים ברשויות המקומיות, וסמכותם לכך נובעת מפקודת הכלבת, 1934, חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, החוק להסדרת הפיקוח על הכלבים, התשס"ג-2002, חקיקת השלטון המקומי וחוקי עזר עירוניים.
