גניבה בידי עובד ציבור בדין הישראלי
עבירת גניבה בידי עובד ציבור קבועה בסעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) הנמצא תחת פרק י"א העוסק בפגיעות שנעשו ברכוש, בסימן א' שעוסק בעבירות גניבה. העבירה תוקנה בפעם האחרונה כחלק מתיקון מספר 23 לחוק העונשין, בשנת 1988, אשר בו הועל ערכו המינימלי של הנכס הנגנב כך שיעמוד על אלף שקלים חדשים במקום 500 לירות.
לפי החוק, מי שעובד כעובד ציבור וגנב דבר מה הניתן להיגנב, בין אם הוא נכס המדינה או כל דבר אחריו שהגיע לידיו מכוח עבודתו כעובד ציבור, וערכו של הדבר הגנוב הוא יותר מאלף ₪, נחשב למבצע עבירת הגניבה בידי עובד ציבור.
עבירה זו היא העבירה החמורה יותר של עבירות הגניבה האחרות הקבועות בחוק העונשין, ביניהן עבירת הגניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, גניבה בנסיבות מיוחדות הקבועה בסעיף 384א, גניבה בידי עובד לפי סעיף 391 בחוק העונשין, גניבה בידי מנהל הקבועה בסעיף 392 לחוק העונשין וגניבה בידי מורשה הקבועה בסעיף 393 לחוק העונשין. ככלל, עבירה זו נחשבת לחמורה במיוחד.
הגדרות רלבנטיות
"גניבה" מוגדרת בסעיף 383 לחוק העונשין כעבירה בעלת שתי חלופות: הראשונה היא כאשר אדם נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב לא הסכמת בעליו וכאשר לא תבע בו זכות בתום לב. בנוסף, הגונב מתכוון בשלב הנטילה לשלול את הדבר הנגנב מבעליו לצמיתות. השנייה היא כאשר אדם עושה שימוש במרמה בדבר אשר הוא מחזיק בו כדין, מכוח פיקדון או בעלות חלקית.
סעיף 383(ג) מוסיף ומרחיב לגבי רכיבי עבירת הגניבה, ולפיו "נטילה" יכולה להיות גם השגת החזקה באמצעות תחבולה, הפחדה או טעות הבעלים אשר הגונב ידע עליה או במציאה בה המוצא מניח כי יוכל לגלות את הבעלים באמצעים סבירים. "נשיאה" כוללת גם הסרת או ניתוק דבר ממקומו, ו"בעלות" כוללת גם בעלות חלקית, החזקה או זכות החזקה ושליטה. לבסוף מגדיר הסעיף "דבר הניתן להיגנב" כדבר מה בעל ערך המהווה נכס לבעליו.
הגדרת "עובדת הציבור" נמצאת בסעיף 34כד בחוק העונשין, המהווה סעיף ההגדרות בחוק זה. הגדרה זו מונה חלופות שונות של עובדים במוסדות מדינה, אשר נחשבים כולם לעובדי ציבור, והן: כל עובד המדינה, לרבות חייל, עובד רשות מקומית או רשות חינוך מקומית, עובד מועצה דתית, עובד בביטוח לאומי, עובד בבנק ישראל, עובד ההסתדרות הציונית העולמית, עובד הסוכנות היהודית לארץ ישראל, עובד בקרן קיימת לישראל, עובד בקרן היסוד, עובד לשכת שירות התעסוקה.
נוסף על עובדים במוסדות מוגדרים אלו, עובד מדינה הוא כל מי שעובד במפעל, מוסד, קרן או גוף אחר שהממשלה שותפה בהנהלתו, כולל חברי מועצה או הנהלה בגוף מסוג זה.
יסודות העבירה
עבירת הגניבה בידי עובד ציבור כוללת יסוד עובדתי ויסוד נפשי. היסוד העובדתי כולל את ההתנהגות המוגדרת בעבירת הגניבה לפי סעיף 383 לחוק העונשין, כאמור לעיל נשיאה ונטילה של נכס או כל דבר אחר הניתן לנטילה ואת הנסיבות המיוחדות, קרי היותו של האדם עובד ציבור והיותו של הנכס בעל ערך של מעל לאלף ₪.
היסוד הנפשי הוא מחשבה פלילית, דהיינו מודעות להתנהגות הגניבה ומודעות לנסיבות, כולל כוונה למטרה של שלילת הנכס לצמיתות. עבירה זו היא עבירה התנהגותית שאינה תוצאתית. כלומר, לא נדרשת תוצאה כלשהי, כגון גרימת נזק בעקבות הגניבה, אלא מספיק שהתקיימה התנהגות הגניבה עצמה כדי שתתגבש העבירה.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
ענישה לפי החוק
העונש בגין עבירת הגניבה בידי עובד ציבור עומד על עשר שנות מאסר. כאמור, זו עבירה חמורה יותר לעבירות הגניבה האחרות המצויות באותו הסימן בחוק העונשין, עליהן עונש המאסר עומד על בין שלוש לשבע שנים, למעט עבירת גניבת נשק אשר גם עליה העונש הוא עשר שנות מאסר, לפי סעיף 383א(ג).
ההחמרה בענישה על עבירה מסוג זה נובעת מרצונו של המחוקק להחמיר עם עובדי הציבור והרצון להטמיע נורמה של מנהל תקין, לפיה מצופה מעובדי ציבור לשרת את המדינה נאמנה ולשמור על האינטרס הציבורי. לכן, עבירה המתבצעת על ידי עובד ציבור נחשבת חמורה יותר ואף בעלת השלכות רחבות וחמורות יותר מאשר אדם הפועל באופן פרטי.
זאת ועוד, במקרה של גניבת נכסי המדינה ייתכן ותוצאות מעשה הגניבה ישבשו או יפגעו באוכלוסייה רחבה יותר מאשר עבירת גניבה קלה יותר, ועל כן הענישה המחמירה מנסה להרתיע מביצועה.
מגמת הענישה בפסיקה
בתי המשפט נוטים להחמיר בשנים האחרונות בענישה על עבירות הגניבה מסוג זה, המבוצעות לרוב על ידי אנשים עמידים במעמד כלכלי גבוה והמשתייכים לחוגי ההשכלה הגבוה. עובדי ציבור המבצעים את עבירת הגניבה הזו ברוב המקרים מנצלים את מעמדם, תפקידם והבנתם בתחום לשם ביצוע עבירות גניבה מתוחכמות הפוגעות במוסדות המדינה ובציבור, ומועלות ביושרה ובהגינות המיוחסת להם.
משכך, בית המשפט נוטים לגזור עונשי מאסר בפועל על עובדי ציבור אלו, אף אם לא יטילו את העונש המקסימלי הקבוע בחוק.
תופעת הגניבה בידי עובד ציבור בישראל
בשנים האחרונות, תופעת הגניבה בידי עובדי ציבור בישראל הפכה רחבה יותר ויותר. מקרים רבים של ראשי מועצות מקומיות, חברי כנסת ועובדי ציבור נוספים אשר מעלו באמון הציבור וביצעו סוגים שונים של גניבה בידי עובד ציבור נחשפים חדשות לבקרים בעיתונים ומהדורות החדשות.
נוסף על כך, עובדי ציבור רבים מואשמים בעבירות דומות של קבלת שוחד, הונאה ומרמה. אלו עבירות המטילות אות קלון על עובדי הציבור, ומערערות את אמון הציבור הנתון לעובדים אלו ולעובדי מדינה בכלל. מעובדים אלו מצופה מתוקף תפקידם להיות בעלי אמות מוסר גבוהות, לשמש דוגמא לשאר ציבור המדינה ולשמור על האינטרס הציבורי.
