רצח נחשב לפשע חמור ביותר בכל תרבויות העולם, והוא מתרחש כאשר אדם אחד מביא להמתה של אדם אחר בכוונה תחילה. אף על פי כן, מדינות העולם נחלקות ביניהן בנוגע לשאלה איזה מעשה נחשב לרצח וביחס לענישה הנגזרת על מי שהורשע בביצועו. כך, למשל, בעוד שבמדינת ישראל מאסר עולם הוא העונש החמור ביותר שניתן לגזור על אדם שרצח, במדינות שונות בארצות הברית העבריין נדון לגזר דין מוות.
עבירות ההמתה בדין הפלילי הישראלי
כלל העבירות במשפט הפלילי מורכבות מיסוד עובדתי, שהוא המחדל או המעשה האסור ומיסוד נפשי, שהוא מצבו המנטלי של הנאשם בעת ביצועו של המעשה האסור. על פי סעיף 19 בחוק העונשין, ברירת המחדל היא שמחשבה פלילית היא היסוד הנפשי של העבירה, אלא במקרים בהם העבירה מוגדרת כרשלנות או כאחריות קפידה.
עד לא מזמן, עבירת הרצח במשפט הישראלי התבססה על פקודת החוק הפלילי (1936) של המנדט הבריטי ועל מנת להרשיע בה נדרש היה להוכיח "כוונה תחילה". כך, החוק הגדיר שלושה סוגים בלבד של עבירות המתה: גרימת מוות ברשלנות, הריגה ורצח.
החלוקה בין עבירות ההמתה הייתה מאוד גסה ושופטים נטו להרשיע ברצח מחשש שיפספסו את העברת המסר הנוגע לערך קדושת החיים. במקרים אחרים, הדבר הוביל למצבים אבסורדים שבהם ניתנת ענישה קלה יותר כלפי נאשמים בעבירות המתה בנסיבות מחמירות.
בעקבות כך, בשנת 2007 הוקמה ועדה בראשותו של פרופ' מרדכי קרמינצר, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, שנועדה לבחון מחדש את עבירות ההמתה המנויות בחוק העונשין. בסיום, דו"ח מפורט עם המלצותיה של הועדה הוגש לשר המשפטים בשנת 2011, וכלל רפורמות מרחיקות לכת ביחס לעבירות ההמתה בישראל וביניהן הצעה לדירוגן באופן מחודש.
ואכן, בשנת 2019, שונה חוק העונשין ונקבע מדרג חדש של עבירות ההמתה, אשר מאפשר להביא להלימה טובה יותר בין חומרת העבירה לבין תיוגה והעונש בצדה (תיקון מס' 37 לחוק העונשין).
זאת, על ידי סיווג מחדש של עבירות ההמתה וקביעת ארבע עבירות חדשות המדורגות על פי מידת חומרתן: גרימת מוות ברשלנות (ס' 304 לחוק העונשין), המתה בקלות דעת (ס' 301ג לחוק העונשין) רצח באדישות או בכוונה (ס' 300 לחוק העונשין), רצח בנסיבות מחמירות (ס' 300א לחוק העונשין) והמתה בנסיבות של אחריות מופחתת (ס'300ב לחוק העונשין).
עבירת הרצח (ס' 300 לחוק העונשין)
חוק העונשין קובע כי "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם". בעוד שבעבר נדרש להוכיח יסוד נפשי של תכנון על מנת להרשיע אדם ברצח, הרפורמה מאפשרת להרשיע גם בהיעדר כוונה מפורשת מצדו של הנאשם ובמקרים של אדישות בלבד כלפי גרימת התוצאה הקטלנית.
כמו כן, התיקון מעניק לשופט את שיקול הדעת ביחס לעונש שיגזר על הנאשם וקובע כי עונש מאסר עולם אינו חובה, אם כי העונש המקסימלי שניתן לתת.
מהי אדישות? סעיף 20 לחוק העונשין, מגדיר אדישות כ"שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות", כלומר היעדר אכפתיות מצד הנאשם ביחס לחייו של הקורבן. כך, למשל, בפסק הדין בעניין רצח אריה קרפ שבוצע בחוף בתל ברוך, בית המשפט קבע כי אף אם התוקפים לא התכוונו להביא לגרימת מותו של המנוח, הם לכל הפחות היו שווי נפש באשר לגורלו.
ביחס לכוונה, סעיף 20(ב) לחוק העונשין קובע כי צפיית התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי, מהווה תחליף לכוונה ומאפשרת במקרים מסוימים לסווג את הפזיז כמי שהתכוון. מדובר על מקרים בהם דרגת ההסתברות שהתוצאה תגרם היא מאוד גבוהה ואז החוק אומר שיש לראות את הנאשם כמי שהתכוון לתוצאה ולא כמי שהיה פזיז ביחס לכך.
על פי כלל הצפיות, אם הנאשם צפה את אפשרות גרימת התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי, הוא ייתפס כמי שהתכוון לגרום לתוצאה. אף על פי כן, נדרש שהנאשם עצמו צפה את אפשרות גרימת התוצאה כקרובה לוודאי באופן סובייקטיבי ולא די במבחן אובייקטיבי של כיצד היה פועל האדם הסביר אם היה בנעליו של הנאשם.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
רצח בנסיבות מחמירות (ס' 300א לחוק העונשין)
העבירה מונה אחת עשרה נסיבות שונות, אשר התקיימותן הופכת גרימת מוות בכוונה או באדישות לעבירה מוחמרת, ובצדה עונש מאסר עולם כעונש חובה:
1. המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית;
2. המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל את ביצועה, או במטרה להסתיר את ביצועה של עבירה אחרת, או לאפשר הימלטות מן הדין לאחר ביצוע העבירה האחרת; לעניין זה, "עבירה אחרת" – עבירה שעונשה שבע שנות מאסר או יותר;
3. הקורבן היה עד במשפט פלילי או היה צפוי למסור עדות במשפט פלילי או שופט במשפט פלילי והמעשה נעשה במטרה למנוע או להכשיל חקירה או הליך משפטי;
4. המעשה נעשה מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, כאמור בסעיף 144;
5. המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור;
6. הקורבן הוא בן זוגו והמעשה נעשה לאחר התעללות שיטתית או מתמשכת בו, גופנית או נפשית;
7. המעשה נעשה באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן;
8. הקורבן הוא חסר ישע, קטין שטרם מלאו לו 14 שנים או קטין שעובר העבירה אחראי עליו; בפסקה זו, "חסר ישע" – כהגדרתו בסעיף 368א, ו"אחראי" – אחראי על קטין או חסר ישע" כהגדרתו בסעיף האמור;
9. המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר נוסף על הקורבן;
10. המעשה הוא מעשה טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור, התשע"ו – 2016;
11. המעשה בוצע במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה או ארגון טרור ולשם קידום מטרות אותו ארגון
המחוקק הותיר לביהמ"ש שיקול דעת ומאפשר לו להרשיע בעבירת הרצח הבסיסית, במקרים שבהם הוא סבור כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר בשלהן המעשה לא מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד.
טרם הרפורמה היסוד הנפשי של כוונה תחילה, היווה תנאי הכרחי להרשעה ברצח וכלל מבחן מספרים ראייתיים לבחינתו. לפי הדין החדש, כוונה תחילה מהווה נסיבה מחמירה ותחשב רק במקרים בהם היה הליך של שקילה מראש שקדם להחלטה להמית. כאמור, זאת בשונה מהדין הקודם, לפיו רצח בכוונה תחילה חל גם במקרים בהם ההחלטה שקדמה למעשה נתקבלה באופן ספונטני.
המתה בנסיבות של אחריות מופחתת (ס' 301ב לחוק העונשין)
ערב הרפורמה, חוק העונשין אפשר לבית המשפט להקל בעונש ולגזור חמש עשרה או עשרים שנות מאסר בלבד (בהתאם לנסיבה), כאשר המתת הקורבן בוצעה בנסיבות שונות.
כך, למשל, מצבים שבהם הקורבן התעלל באופן חמור ומתמשך בנאשם או באחד מבני משפחתו ובעקבות כך גרם להם למצוקה נפשית קשה, כאשר הנאשם סבל מליקוי בכושרו השכלי או בהפרעה נפשית חמורה אשר הגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את הפסול שבמעשה ולהימנע מביצועו ועוד.
לאחר הרפורמה, האפשרות להקל בעונשו של הנאשם הוחלפה בעבירה חדשה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, המתקיימת כאשר מתגבשים כלל יסודות עבירת הרצח או עבירת הרצח בנסיבות מחמירות ואשר מאפשרת לתייג בצורה נכונה יותר את מעשה הנאשם ולהענישו בהתאם לכך.
כמו כן, ערב הרפורמה, הפסיקה אימצה פרשנות שהקשתה על הנאשמים לטעון לקנטור, על מנת לשלול את אלמנט הכוונת תחילה. הרפורמה מגדירה את הקנטור כנסיבה לאחריות מופחתת וזונחת את מבחן "האדם הסביר". המבחן הנורמטיבי המאומץ במקומו, משאיר בידי ביהמ"ש שיקול דעת רחב, אשר מאפשר לו להתחשב בנתונים האישיים של הנאשם.
בית המשפט נדרש להכריע האם יש בקושי של הנאשם לאבד את שליטתו, למתן את אשמתו. לא כל מעשה אותו ראה הנאשם כפרובוקציה יחשב לקנטור, אלא רק מעשים בלתי לגיטימיים במהותם, מנקודת מבט חברתית מוסרית.
נוסף על כן, נדרש קיומו של יחס הולם בין טיב ההתגרות לבין הפגיעה הניכרת בשליטה העצמאית שנגרמה ע"י ההתגרות. הפסיקה מכירה בקנטור המצטבר, קרי מצב בו המנוח התגרה בנאשם לאורך תקופה ובתנאי שהנאשם לא החליט מראש להרוג את המנוח. כמו כן, בפסק הדין בעניין יונתן הילו (ע"פ 746/14 יונתן בן הילו ימר נ' מ.י), נקבע כי חייב להיות טריגר בסמוך למעשה הרצח.
המתה בקלות דעת (ס' 301ג לחוק העונשין)
לפי חוק העונשין, "הגורם למותו של אדם אחר בקלות דעת, דינו- מאסר שתים עשרה שנים". הרפורמה קבעה הבחנה בתוך מושג הפזיזות, בין קלות דעת לבין אדישות. בפזיזות, נקודת המוצא היא שהנאשם לא פועל מתוך מטרה לגרום לתוצאה האסורה, אך הוא לא מוכן לוותר על הפעולה על אף הסיכון בגרימת התוצאה. הנאשם צריך להיות מודע לאפשרות ממשית שהתוצאה תגרם. אם לא מתקיים התנאי של מודעות, לא ניתן לייחס לנאשם פזיזות.
כמו כן, אם הנאשם נותן את הדעת לאפשרות גרימת התוצאה לאחר שהוא נוקט באמצעי זהירות ומגיע למסקנה שהצליח לנטרל את הסכנה, לא מדובר בפזיזות. אולם, אם הנאשם נותן את הדעת לאפשרות גרימת התוצאה אך נתון במצב מנטלי של הכחשה- "לי זה לא יקרה", אז דרישת המודעות אכן מתקיימת.
כאמור, תיקון 137 קבע כי בתוך מושג הפזיזות ישנה הבחנה בין המתה באדישות לבין המתה בקלות דעת. בעוד בהמתה באדישות, הנאשם פועל בשוויון נפש לגבי האפשרות שהתוצאה תגרם ויואשם בעבירות הרצח, הרצח בנסיבות מחמירות והמתה בנסיבות של אחריות מוחלטת, בהמתה בקלות דעת, הנאשם מקווה למנוע את התוצאה על אף הסיכון הבלתי סביר שהוא נוטל בביצוע הפעולה עליה הוא לא מוכן לוותר.
בתוך עבירה זו נכללים משחקים בנשק, תאונות דרכים שנגרמו כתוצאה מנהיגה מסוכנת, בניה בניגוד לתנאי הבטיחות הנדרשים וכיוצא בזה והעונש בצדה מופחת ועומד על 12 שנות מאסר.
לסיכום, אף על פי שתיקון 137 לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט להרשיע בעבירות חמורות פחות או לגזור ענישה מופחתת בעבור נאשמים שביצעו את עבירת הרצח, עדיין מדובר בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים במדינת ישראל וביתר מדינות העולם. על כך ניתן ללמוד מהעונש החמור הנגזר על מי שנאשם בביצוע עבירת הרצח, והעובדה שעל מי שהורשע בעבירת רצח של שני בני אדם שונים, יגזרו 2 מאסרי עולם מצטברים ולא חופפים.
