הגדרות רלבנטיות לעבירה תקיפת קטין
סעיפי החוק הרלבנטיים לתקיפת קטין נמצאים בפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, העוסק בפגיעות גוף, בתוך סימן ו'1 העוסק בפגיעה בקטינים וחסרי ישע. המונח "תקיפה" מוגדר בסעיף 378 לחוק העונשין, לפיו תוקף הוא כל המכה אדם, נוגע בו, דוחף אותו או מפעיל כוח אחר על גופו במישרין או בעקיפין, ללא הסכמתו או בהסכמה שהושגה בתרמית. כלומר, תקיפה לצורך סעיף זה היא בהכרח תקיפה פיזית, ולא מילולית.
לפי סעיף 368א3), "חסר ישע" הינו מי שבשל גיל, מחלה, מגבלה נפשית או גופנית, ליקוי שכלי או כל סיבה אחרת, אינו מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים, לבריאותו ושלומו.
אחראי על קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368א(2), הינו הורה או אדם אחר עליו מוטלת האחריות לצרכיו, בריאותו וחינוכו. זאת בין אם מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מכוח מעשה.
בנוסף, אחראי יכול להיות בן משפחתו של הקטין או חסר הישע, בתנאי שמלאו לו 18 והוא אינו חסר ישע בעצמו, ועונה על אחת מההגדרות בחוק: בן זוג של הורה, סב או סבתא, אח או אחות, גיס או גיסה, דוד או דודה או בן משפחתו של אומן כפי שקבוע בחוק. זאת ועוד, אחראי יכול להיות גם אדם שמלאו לו 18, והקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו באופן קבוע, במידה ומתקיימים ביניהם יחסים של תלות או מרות.
אף על פי כן, חוק העונשין אינו מגדיר במפורש מיהו "קטין" לעניין עבירה זו, או בכלל. ההגדרה מצויה בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, והיא מי שלא מלאו לו שמונה עשרה שנה.
ענישה על תקיפת קטין או חסר ישע
חוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע בסעיף 368ב כי העונש בגין תקיפה הגורמת לחבלה של ממש שנעשתה בקטין או חסר ישע הינו מאסר חמש שנים. החוק מחמיר וקובע כי אם התוקף הינו האחראי על הקטין, דינו מאסר שבע שנים. יתרה מכך, במידה ותקיפת הקטין או חסר הישע גרמה לו לחבלה חמורה, דינו של התוקף יהיה מאסר של שבע שנים, ואם היה אחראי על הנתקף דינו תשע שנים.
סעיף 368ב(ג) מוסיף כי חבלה לעניין עבירה זו יכולה להיות חבלה גופנית או נפשית. לצורך ההשוואה, סעיף 380 לחוק העונשין קובע כי התוקף אדם וגורם לו חבלה של ממש, דינו מאסר שלוש שנים. מכאן ניתן ללמוד כי החוק בא להחמיר עם מי שתקף קטין או חסר ישע לעומת כל אדם אחר.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
חובת דיווח על עבירות שנעברו בקטינים או חסרי ישע
עבירת תקיפת קטין או חסר ישע לא רק נושאת עמה ענישה חמורה יותר, אלא גם קובעת בצידה חובת דיווח. זוהי חובה התקפה כלפי כל אדם בעולם. סעיף 368ד(א) קובע כי אם היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או חסר ישע בידי האחראי עליו, חלה עליו חובה לדווח מיד לעובד סוציאלי או למשטרה. זוהי חובה הנושאת בגינה סנקציה, ומי שלא יקיים אותה דינו מאסר שלושה חודשים.
סעיף 386ד(ב) מחמיר את הענישה על אי עמידה בחובת דיווח כאשר מדובר באיש מקצוע, אשר מתוקף תפקידו היה לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה בקטין או חסר הישע עבירה על ידי אחראי. אי עמידה בחובת דיווח במקרה כזה מובילה לענישה של ששה חודשים מאסר.
אנשי המקצוע אשר סעיף זה חל עליהם הם: רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או העוסק במקצוע פרה-רפואי ומנהל או איש צוות במעון או מוסד בו שוהה הקטין או חסר הישע. יתרה מכך, סעיף 368ד(ג) קובע ענישה מחמירה על אי עמידה בחובת דיווח אם האדם החושד כי נעברה עבירה בקטין או חסר ישע על ידי אחראי, הוא אחראי בעצמו. גם במקרה כזה דינו של האחראי יהיה מאסר למשך ששה חודשים.
אותה חובת דיווח חלה גם במקרים בהם נעברה העבירה בידי קרוב משפחה של הקטין או חסר הישע אשר טרם מלאו לו 18, והיא קבועה בסעיפים 368ד(ג1)-368ד(ג3). חריג לחובת הדיווח הקבועה בסעיפים אלו הוא אם החושד בקיומה של העבירה הוא קטין בעצמו.
החמרה זו עם אנשי מקצוע ואחראים נוספים על הקטין או חסר ישע נובעת מהתפיסה כי יש להם חובה מוגברת מאשר אדם אקראי החושד בקיומה של העבירה, בין היתר בשל קרבתם לקורבן או לתוקפו ובשל היכרותם המוקדמת. בנוסף, מצופה מאנשי מקצוע או מי שנושא באחריות כלפי הנפגע לפעול מתוך דאגה ורצון להגן עליו, יותר מאשר מצופה מאדם שאין לו קשר עם הנפגע.
לאחר שהתקבל דיווח לעובד סוציאלי על חשד לעבירה כאמור, עליו להעביר את הדיווח למשטרה בצירוף המלצתו האם לפעול או להימנע מפעולה. זאת, אלא אם כן קיבל אישור לפי חוק שלא להעביר את הדיווח. גם כאשר המידע יגיע למשטרה עליה להעביר את המידע לעובד סוציאלי ולא לפעול לפי שתקבל את עצתו. אולם, אם נדרשת פעולה מיידית שאינה ניתנת לדחייה תוכל המשטרה לפעול גם ללא היוועצות מוקדמת.
הדין הישראלי ותיקוני חקיקה
הסעיפים הנוגעים לתקיפת קטין או חסר ישע נוספו לחוק העונשין בשנת 1989, בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 26), התש"ן-1989, המכונה גם חוק קטינים וחסרי ישע.
בדברי ההסבר להצעת החוק, נעמד על כך שהפגיעה באלו שאינם מסוגלים להגן על עצמם, בין אם בשל גילם, מוגבלותם או מסיבות אחרות, היא חמורה במיוחד ודורשת התייחסות מיוחדת. התייחסות זו באה לידי ביטוי בהחמרת ענישה ובקביעת חובת דיווח כפי שנסקר לעיל.
