סעיפים 411 ו-412 לחוק העונשין
חוק העונשין מגדיר 3 עבירות שונות של קבלה או החזקה של נכסים שהושגו תוך ביצוע עבירות, ומדרג אותן בהתאם לאופן שבו הושג הרכוש. עבירות אלו, המנויות בסעיפים 411 (קבלת נכסים שהושגו בפשע), 412 (קבלת נכסים שהושגו בעוון) ו-413 (החזקת נכס חשוד) לחוק העונשין, מרתיעות את הציבור מפני החזקה או קבלה של רכוש שהושג שלא כדין, ובכך יש בהן כדי להפחית בעקיפין את התמריץ של מבצעי העבירות.
סעיף 411 לחוק העונשין קובע כי "המקבל במזיד, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בפשע נגנב, נסחט, הושג או נעשה בו, והנוטל עליו בעצמו או על ידי שלוח, לבדו או ביחד עם אחר, את השליטה או העשיה בנכס כאמור, דינם – מאסר שבע שנים, אולם יכולים הם להיות נידונים בבית משפט המוסמך לשפוט את מבצע הפשע ויהיו צפויים לעונש שהוא צפוי לו."
לעומת זאת, סעיף 412 דן בקבלת רכוס שהושג בעוון וקובע כך: "המקבל, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בעוון נלקח, הושג, נשלחה בו יד או נעשה בו, והנוטל עליו בעצמו או על ידי שלוח, לבדו או ביחד עם אחר, את השליטה או העשיה בנכס כאמור, דינם כדין מבצע אותו עוון."
מה ההבדל בין עבירת פשע לבין עבירת עוון?
על פי סימן ה' בפרק ד' לחוק העונשין, עוון היא עבירה שהעונש בגינה עומד על מאסר מרבי לתקופה שבין שלושה חודשים לשלוש שנים, או לחילופין קנס אשר עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום. לעומת זאת, פשע היא עבירה חמורה יותר שהעונש בגינה עומד על שלוש שנים ומעלה.
כלומר, בהתאם לחומרת העבירה שבוצעה על מנת להשיג את הרכוש, העונש שצפוי למי שמקבל נכס שהושג בפשע חמור יותר מזה הצפוי למי שמקבל נכס שהושג תוך ביצוע עבירת עוון.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
סעיף 413 לחוק העונשין
סעיף 413 קובע את העונש הצפוי למי שמחזיק בדבר שיש חשד סביר כי הוא גנוב, ואשר אין בידו להניח את דעתו של בית המשפט שרכש את ההחזקה שבו כדין. לצורך הרשעה בעבירה, התביעה נדרשת להוכיח כי הנכס נשוא העבירה נמצא בהחזקתו של הנאשם ללא תלות בשאלת הבעלות, וכי הנאשם היה בעל מודעות לכך.
זאת, בהתאם לסעיף 34כד לחוק העונשין, המגדיר את מונח ההחזקה וקובע כי "שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד".
בהתאם לדבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק בע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל, "השליטה נקבעת על-פי המציאות הלכה למעשה ולא על-פי הזכות המשפטית באותו חפץ".
כמו כן, נדרש להוכיח כי קיים חשד סביר לכך שהנכס נשוא העבירה הושג תוך ביצועה של עבירת גניבה. מדובר ביסוד אובייקטיבי, המתייחס לשאלה האם בנסיבות העניין עולה חשד כי הנכס הושג בדרך של גניבה. זאת, ללא תלות בשאלה אם הנכס נגנב בפועל או אם קיימת תלונה המעידה על גניבתו. ככל שהתביעה הצליחה להוכיח את כלל הרכיבים, הנטל מועבר אל הנאשם והוא יצטרך להוכיח על פי מאזן הסתברויות כי רכישת ההחזקה בנכס על ידו בוצעה כדין.
על פי דבריה של כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' איסמעיל בן מחמוד זביידה, "המבחן לעניין זה הוא סובייקטיבי – האם הנאשם רכש את החזקה בנכס "ביושר ובתום-לב" (דברי השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"פ 201/55 יעקב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט(3) 1633, 1634; וראו גם: ע"פ 235/59 אלנג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(1) 225, 227-226).
מטבע הדברים, גבולות המבחן של "יושר ותום-לב" אינם ניתנים להגדרה ממצה, ותוכנו ייקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מכל מקום, בנסיבות בהן עצם הנאשם עיניו בפני אפשרות ממשית כי הנכס חשוד להיות גנוב, עשוי הדבר לסתור טענתו כי רכש את הנכס בתום-לב (קדמי הנ"ל, בעמ' 397).
כמו כן, חשוב לציין כי העברת הנטל מהתביעה לכתפי הנאשם, מהווה חריג בדין הפלילי שבו על התביעה מוטלת החובה לשכנע את בית המשפט באשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר.
גם בעניין זה, ראוי לציין את דבריה של כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' איסמעיל בן מחמוד זביידה: "מניתוח יסודותיו של סעיף 413 לחוק מתבקשת המסקנה כי מדובר בעבירה יוצאת דופן ביסודותיה, מבחינה זו שהיא מקלה על התביעה ומקשה על הנאשם: ראשית, מסתפק סעיף 413 לחוק בדרישת מודעות בכוח לכך שהנכס חשוד כגנוב, על-אף שיסוד נפשי של רשלנות מהווה חריג לצורך הטלת אחריות בפלילים.
שנית, קובע סעיף 413 לחוק הגנה שעל הנאשם להוכיחה על-פי מאזן הסתברויות, ובכך חורג הוא מהכלל לפיו נטל ההוכחה בפלילים הוא על התביעה. בהתחשב בכל אלה ועל-מנת לצמצם את הפגיעה הצפויה בנאשם, הקל המחוקק בתוצאה העונשית של העבירה הנדונה, וקבע במסגרתה עונש מירבי קל יחסית.
אף-על-פי-כן, נוכח ההכבדה הניכרת על הנאשם, יהיו שיטענו כי העבירה של החזקת נכס חשוד אינה ראויה, באשר היא פוגעת מעבר לנדרש בחירות הפעולה ואינה תואמת את חזקת החפות".
