עד לשנת 2019, סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הגדיר את עבירות ההמתה בדין הישראלי, וקבע כי הנאשם באחת מהן יואשם ברצח ודינו יהיה מאסר עולם, ועונש זה בלבד. הסעיף כלל 4 עבירות המתה בלבד – רצח, הריגה, המתת תינוק וגרם מוות ברשלנות (כאשר נלוותה לה עבירת גרם מוות בנהיגה רשלנית, הקבועה בפקודת התעבורה).
לאורך השנים חלק זה בגין הישראלי ספג ביקורת רבה בספרות המשפטית האקדמית, לאור דלותו ביחס למעשי ההמתה הקיימים השונים, ואוזלת ידו בהתמודדות עם המגוון הרחב שלהם. אחת הטענות המרכזיות כנגד מצב זה הייתה כי החקיקה הקיימת לא מספקת מענה ראוי למגוון רחב של מקרים.
מחד, עבירת הרצח הוגדרה באופן מצומצם ביותר שאפשר העמדה לדין בגין מקרים בודדים בלבד, ומנגד עבירת ההריגה הוגדרה באופן כה רחב עד שיש כאלה שטענו כי הייתה זו עבירה מעין "שיורית", שאפשר היה לכלול תחתיה כל מעשה או מחדל שבוצעו תוך כוונה פלילית במטרה להביא למותו של אדם.
ביקורת נוספת נסבה סביב סוגיית הענישה בעבירות הרצח וההריגה. בעוד שעבירת הרצח, גררה עונש של מאסר עולם באופן אוטומטי, בעבירת ההריגה, חומרת הענישה היית נמוכה בהרבה. הגם שהחוק הגדיר את עונש המקסימום בגין הריגה ל-20 שנות מאסר, במרבית המקרים בתי המשפט הטילו על המורשעים בהריגה עונשים קלים בהרבה, של שנות מאסר בודדות.
המנעד המצומצם הן בסוג עבירות ההמתה והן בעונש הנפסק בגין המקרים השונים, ואף הדינים המקבילים בעולם שהיו מתקדמים ומגוונים יותר, הביא לעבודה מאומצת לשם שינוי הדין. לאחר 10 שנות עבודה מאומצות בהובלת מחלקת ייעוץ וחקיקה, נכנס לתוקף תיקון 137 לחוק העונשין בשנת 2019, המכונה גם כרפורמה בעבירות ההמתה.
הרפורמה בעבירות ההמתה
התיקון יצר מדרג חדש של עבירות המתה. במקום עבירת הרצח, הריגה, המתת תינוק וגרם מוות ברשלנות, כיום מדרג עבירות ההמתה רחב יותר- עבירת הרצח פוצלה לשתיים, והיא כוללת את עבירת הרצח בנסיבות מחמירות (העבירה החמורה ביותר במדרג), עליה העונש הוא מאסר עולם חובה, ואת עבירת הרצח מתוך כוונה או אדישות, עליה העונש הוא מאסר עולם כעונש מרבי.
עבירת ההריגה פוצלה גם היא, והיא כוללת את עבירת ההמתה באחריות מופחתת, בגינה הוגדר עונש מאסר מרבי של 20 שנים. במידה ומדובר בהמתה שנעשתה לאחר התעללות ארוכה וממושכת בנאשם, עונש המאסר המרבי עומד על 15 שנים. עבירת ההמתה השנייה הינה המתה בקלות דעת, שהעונש המרבי בגינה עומד על 12 שנות מאסר.
רפורמה זו לא רק שמאפשרת הרשעה מדויקת יותר, אלא היא גם עוזרת לבית המשפט בסוגייה לא פשוטה בה נתקל עד כניסתה לתוקף, והיא המלכוד בו הוא מצוי עת שעליו להחליט האם יש להכיר או לא להכיר בקנטור. קנטור הינה נסיבה מקלה להרשעה. גם אם הייתה הכנה ומחשבה להמית אצל המבצע, הוא לא בהכרח יורשע ברצח בכוונה תחילה אלא בהריגה בלבד, אם יוכח שהקורבן התעלל בו או התגרה בו בטרם ביצוע המעשה.
להוכחת קנטור מספר תנאים – מבחן סובייקטיבי, שבא להבטיח כי האנשם איבד שליטה על מעשיו כתוצאה מההתגרות. יש להוכיח כי מעשה הקורבן עורר אצלו תגובה מאוד קשה ואלימה שלא יכול היה לרסן, וכתוצאה מכך ביצע את ההמתה. מבחן נוסף הוא מבחן אובייקטיבי, הבוחן האם האדם הסביר היה מגיב באותה צורה למעשה ההתגרות שהביא לתגובה האלימה והקטלנית של הנאשם.
בנוסף לאלו, בית המשפט העליון הכיר בקיומו של קנטור מתמשך – מצב בו ההתגרות של הקורבן בנאשם לא הייתה פעולה חד פעמית שהובילה לתגובה הקטלנית של הנאשם, אלא במצב בו ההתגרות/התעללות הינה מצטברת. כאן ישנה התחשבות ביחסים הקודמים בין הנאשם לקורבן, כאשר נשקלים מספר פרמטרים.
ראשית, יש להוכיח כי בטרם מעשה ההמתה היה טריגר למעשה. כלומר, לא ניתן לטעון לקנטור מצטבר אם ההתגרות חלה בעבר והיום "נזכר בה" הנאשם. בנוסף, יש להוכיח כי ההחלטה להמית התקבלה באותו הרגע, כלומר באופן ספונטני ולא מכוון, וזאת כתוצאה מההתגרות.
בטרם נכנסה רפורמת ההמתה, החלוקה בין עבירת הרצח לבין עבירת ההריגה הייתה גסה מדי, ולכן התעורר הקושי בהכרה/היעדר הכרה בקנטור. אם בית המשפט היה מכיר בקנטור, משמעות הדבר הייתה כי הוא מכיר בהפחתה באשמה של מבצע העבירה ומבין כי הוא עשה את המעשה ברגע של חולשה אנושית. הבנה זו הוציאה את הנאשם מקטגוריית הרצח והכניסה אותו לקטגוריית ההריגה, כך שלא יכול היה לחול עליו עונש של מאסר עולם.
יצירת המדרג החדש מאפשרת כיום לבתי המשפט להרשיע בעבירת רצח, לה מתלווה מסר הרתעתי וכתם מוסרי חמור יותר מעבירת ההריגה, וזאת גם מבלי שיתלווה לה עונש מאסר עולם חובה.
החמורה שבחמורות – רצח בנסיבות מחמירות
עבירת ההמתה החמורה ביותר שקיימת בחוק העונשין שלאחר הרפורמה בעבירות ההמתה היא רצח בנסיבות מחמירות. כאשר הנאשם גרם בכוונה או באדישות (שוויון נפש) למותו של אחר, הוא יורשע בעבירה זו והעונש שיוטל עליו יהיה מאסר עולם חובה. החוק מגדיר 11 נסיבות שונות וחלופיות שבגינן יורשע אדם ברצח בנסיבות מחמירות:
- המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית;
- המעשה נעשה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת או להקל את ביצועה, או במטרה להסתיר את ביצועה של עבירה אחרת, או לאפשר הימלטות מן הדין לאחר ביצוע העבירה האחרת; לעניין זה, "עבירה אחרת" – עבירה שעונשה שבע שנות מאסר או יותר;
- הקורבן היה עד במשפט פלילי או היה צפוי למסור עדות במשפט פלילי או שופט במשפט פלילי והמעשה נעשה במטרה למנוע או להכשיל חקירה או הליך משפטי;
- המעשה נעשה מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, כאמור בסעיף 144;
- המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור;
- הקורבן הוא בן זוגו והמעשה נעשה לאחר התעללות שיטתית או מתמשכת בו, גופנית או נפשית;
- המעשה נעשה באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן;
- הקורבן הוא חסר ישע, קטין שטרם מלאו לו 14 שנים או קטין שעובר העבירה אחראי עליו; בפסקה זו, "חסר ישע" – כהגדרתו בסעיף 368א, ו"אחראי" – אחראי על קטין או חסר ישע" כהגדרתו בסעיף האמור;
- המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר נוסף על הקורבן;
- המעשה הוא מעשה טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור, התשע"ו – 2016;
- המעשה בוצע במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה או ארגון טרור ולשם קידום מטרות אותו ארגון.
מרשימה זו עולה כי היסוד הנפשי המתקיים בעבירת הרצח – קרי, המצב המנטלי של הנאשם בעת ביצוע המעשה – הינו מסוג כוונה תחילה. הרפורמה הגדירה מחדש את המונח "כוונה תחילה" באופן מצומצם יותר, כדי להתאימה למקרים החמורים הללו בלבד.
הכוונה התחילה, המוגדרת בסעיף 301א לחוק, תוכח באם ניתן יהיה לקבוע שהייתה החלטה להמית, הכנה פיזית לביצוע העבירה, והעדר קנטור. מעבר לדרישת המחשבה הפלילית מסוג כוונה תחילה, יש להוכיח בנוסף כי הנאשם פעל במטרה להביא למותו של אדם, או שהיה אדיש לאפשרות שפעולותיו יביאו לתוצאה הקטלנית.
במידה והתקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן מעשה הרצח לא היה חמור במיוחד, סעיף 301א(ב) לחוק מאפשר לבית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירת רצח רגיל בלבד, וזאת לפי סעיף 300 לחוק.
