עבירת האונס היא אחת מהעבירות החמורות בספר החוקים של מדינת ישראל. מדובר למעשה באקט של חדירה אל גופה של אישה באמצעות איבר המין של הגבר, איבר אחר בגופו או החדרת חפץ כלשהו לאיבר מינה של האישה, ללא הסכמתה החופשית לכך. כאשר מעשים אלו מבוצעים בגבר, הם מוגדרים בחוק כמעדי סדום אך בפועל מוכרים כאונס.
כיצד כפייה מינית באה לידי ביטוי?
כפיית יחסי מין על אדם אחר נעשית פעמים רבות תוך שימוש באלימות קשה, אך ההשלכות של המעשה על הקורבן אינן פיזיות בלבד, אלא גם נפשיות. חרדות, סיוטים, דיכאון ותחושת השפלה וזיהום תמידי הם רק חלק מהתסמינים שקורבנות אונס מדווחים עליהם, ולרוב הם נתמכים בייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי לשארית חייהם על מנת להתמודד איתם.
למרבה הצער, לעבירת האונס פנים נוספות מלבד המעשה הישיר הברוטלי שאנו מכירים – והוא אונס במרמה. עבירה זו איננה מעוגנת בחוק, אלא היא יציר פסיקתו של בית המשפט העליון שמטרתו להגן על חירותה של האישה והאוטונומיה שלה על גופה.
על פי קביעת העליון, בכל סיטואציה בה אדם לא דובר אמת ביחס למאפיינים שהינם קריטיים בעיניה של אישה סבירה, ונוכח מצג השווא הזה אותה אישה הסכימה לקיים עמו יחסי מין, מדובר למעשה באונס. מרכיב מרכזי ביותר בעבירת האינוס בכלל ובעבירת האינוס במרמה בפרט הוא ההסכמה החופשית.
אם האישה לא נתנה הסכמתה לקיום יחסי המין מרצונה החופשי, כלומר מבלי שאולצה לעשות כן, מדובר באונס. באינוס במרמה, הסכמה חופשית לא מתקיימת שכן האישה מסכימה לקיום היחסים בהתבסס על הטעיה והסתרה של מאפיינים מהותיים בזהותו של הגבר ובמניעיו.
מיהות העושה
סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע את החלופה המקיימת את עבירת האונס במרמה, והיא "הבועל אישה בהסכמת האישה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה". הביטוי "מיהות העושה" מתייחס לזהותו של מבצע העבירה – האנס.
מכיוון שמערכות יחסים בין בני אדם, ובפרט בין בני זוג, מבוססת על החלפת מידע אמיתי הדדית, נוצרת בין השניים דינמיקה ייחודית שמשפיעה על ההתנהלות שלהם אחד עם השני, על הציפיות שלהם אחד מהשני, וכן על ההסכמות שהם נותנים אחד לשני. למשל, אדם שמבקר אצל רופא יקשיב להנחיותיו וייטול תרופות שרשם לו הרופא במרשם, וזאת בהסתמך על הידיעה כי יש לו ידע מקצועי בתחום.
כאשר הסכמות אלו מתבססות על מידע בלתי אמין שאחד מהצדדים נתן ביחס לעצמו, לא יכולה להיווצר הסכמה חופשית אמיתית. לכן, אונס במרמה מתאפיין בכך שבמועד קיום יחסי המין, האישה נתנה הסכמתה לאדם בעל מאפיינים מסוימים שהנאשם רימה לגביהם – מצבו המשפחתי (נשוי, רווק, אלמן, גרוש ), השקפתו הדתית (חילוני, מסורתי, דתי), עיסוקו ועוד.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
מהות המעשה
הביטוי "מהות המעשה" מתייחס לאקט המיני עצמו, שהושג במרמה. כאמור, כאשר נרקמת בין בני אדם מערכת יחסים זוגית, נוצרת בניהם דינמיקה שמייצרת ציפיות מסוימות. דינמיקה זו מתעצבת לרוב על פי הנורמות החברתיות הנהוגות בחברה, כך שההסכמה בסיטואציות כאלו ואחרות נעשית כמעט מובנת מאליה.
על פי הפסיקה, מרמה לגבי מהות המעשה יכולה להתרחש בשני מצבים – האחד הוא "כאשר הקורבן אינה מבינה כי הנאשם מבצע בה מעשה מיני, והשני הוא כאשר הקורבן אמנם מודעת לטיבם של יחסי מין ומבינה כי למעשה המבוצע בה יש משמעות מינית, אך היא חושבת שהמעשה תחום במהות אחרת, כגון מהות רפואית- טיפולית, אמנותית או מיסטית".
למשל, אם רופא יבקש מאיתנו לבצע פעולה כזו או אחרת במסגרת בדיקה שגרתית, ככל הנראה שנבצע אותה מבלי להקדיש לכך מחשבה רבה, שכן אנו נוטים לקבל על עצמנו את סמכותו של בעל המקצוע מבלי להטיל בו ספק. אדם מאמין שמקבל על עצמו את סמכותה של הדת ייטה לפעול על פי עצת הרב וככל הנראה יבצע פעולות מסוימות שיטיל עליו לעשות.
כך, אדם שמתחזה לרופא למשל, עשוי לבצע "בדיקה גניקולוגית" במטופלות מבלי שאלו ידעו שאין לו את הסמכות לעשות כן. גם רופא אמיתי יכול לרמות אישה בדבר נחיצותה של בדיקה גניקולוגית, ולגרום לה להסכים לביצועה מבלי שיש בכך צורך אמיתי.
במקרה אחר, פסיכיאטר או פסיכולוג יכול לבקש מהמטופלת שלו, במעטה של ניסיון להתמודד עם חסמים נפשיים כאלו ואחרים, לבצע מולו פעולות בעירום מלא ואף לבצע בו מעשים מיניים שונים ולגרום לה לחשוב שיש במעשים אלו משמעות שאיננה מינית אלא טיפולית.
ההבדל בין אינוס במרמה לבין קבלת דבר במרמה
בעבר, העבירה שהייתה העבירה המקובלת לטיפול במקרי המרמה במשפט הישראלי היא קבלת דבר במרמה. אולם, בית המשפט העליון פסק בע"פ 06/2411 פלוני נ' מדינת ישראל כי "דומה כי שימוש במונחים של כדאיות עסקה, ושל שיקולי עלות תועלת, זרים לשיח שבינו לבינה, ומקומם לא יכירם כעניין שבמדיניות שיפוטית". כלומר, יחסי מין אינם "דבר" שניתן לתת ולכן קיים הבדל שתי העבירות.
ההבחנה בין שתי העבירות התעוררה בפרשה ידועה נוספת. בתפ"ח 561/08 מדינת ישראל נגד קאשור, בית המשפט הרשיע את סאבר קאשור, אדם נשוי ממוצא ערבי, בעבירת אונס במרמה לאחר שהציג את עצמו בפני המתלוננת כגבר יהודי ורווק שמעוניין במערכת יחסים משמעותית עמה.
פסק דין זה עורר סערה ציבורית, ובעקבותיו ישנם הטוענים כי הצגת מצג שווא ביחס למיהות העושה לא אמורה לייצר כתב אישום בגין עבירת אונס במרמה, אלא בעבירה של קבלת דבר במרמה. הסיבה לכך היא ההבדל בחומרת הנורמה המוסרית המופרת בשני המקרים.
מבחינת ענישה, חוק העונשין מבחין בין שתי עבירות אלו מבחינת הסנקציה הנלווית אליהן, כאשר עבירת אינוס במרמה מלווה בעונש של 14 שנות מאסר, בעוד שעבירת קבלת דבר במרמה מלווה בעונש של 3 שנות מאסר בלבד.
