רקע לחקיקת תיקון 97 לחוק העונשין
תקיפת זקנים נתפסת בידי המחוקק כעבירה חמורה ביותר, זאת בין היתר בשל זהותם של קורבנות העבירה והיותם אוכלוסייה מוחלשת בחברה אשר זקוקה להגנה מיוחדת. כמו כן, לעתים נדמה שאוכלוסייה זו מהווה "טרף קל", דהיינו מטרה קלה בעבור מי שמבקשים לפגוע בקורבנות הניתנים לניצול וכאלה שבמקרים רבים אין בכוחם את היכולת להגיב ולהתנגד.
סעיף 368ב לחוק העונשין, הקובע עונשי מאסר שבהם יישא אדם התוקף קטין או חסר ישע וגורם לו לחבלה של ממש או לחבלה חמורה ומחמיר את הענישה במצבים שבהם התוקף הנו מי שהיה אחראי על הקטין או על חסר הישע, היווה את הבסיס להרשעת תוקפי זקנים עד לשנת 2008.
בעקבות עליה חדה במספר אירועי התקיפה של קשישים בישראל וחומרתם, בשנה זו התקבל בכנסת תיקון מספר 97 לחוק העונשין ובמסגרת סעיף 368ו הוספה על ידי המחוקק הישראלי התייחסות נפרדת למקרי תקיפה של זקנים.
גיבוש יסודות העבירה
סעיף 368ו לחוק העונשין מגדיר מהי תקיפת זקן ומתנה את גיבוש יסודות העבירה בקיומו של רכיב תוצאתי, תוך שהוא מבחין בין תקיפה הגורמת ל"חבלה של ממש" לבין גרימת "חבלה חמורה" לעניין גובה העונש. כמו כן, החוק מגדיר בצורה אובייקטיבית "זקן" כאדם שמלאו לו 65 שנים, כעניין עובדתי גרידא וללא תלות במצבו הבריאותי או הנפשי של אותו אדם.
תקיפה, על פי הגדרתה בסעיף 378 לחוק העונשין היא מצב שבו אדם אחד מכה אדם אחר, נוגע בו, דוחף אותו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. זאת, מבלי שאותו אדם נתן את הסכמתו לכך, או לחילופין כאשר הסכמתו של הנתקף הושגה על ידי התוקף בדרך של תרמית.
הסעיף מגדיר הפעלת כוח באופן רחב וקובע כי זו יכולה להתבצע באמצעות הפעלת חשמל, אור, חום, גז, ריח או כל חומר אחר, במקרים שבהם הפעלת הכוח נעשתה במידה שיש בה כדי לגרום לנזק או לאי נוחות אצל המותקף.
יתר על כן, חוק העונשין אינו מספק הגדרה למה היא "חבלה של ממש" וסעיף 34כד לחוק העונשין, אשר מגדיר "חבלה" כ"מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים" שימש בפסיקה את הבסיס להגדרת המונח. בעניין 1501/76 לחמני נגד מדינת ישראל, בית המשפט מפי השופט קדמי נדרש לפרש את המונח וקבע כי המבחן לסיווג חבלה כ"חבלה של ממש" הוא מבחן מוחשי, שבמסגרתו נבחן האם התרחשה פגיעה גופנית מוחשית אצל הנתקף.
אף על פי כן, בית המשפט הוסיף כי לא קיימת דרישה לקיומו של תיעוד רפואי.
לעומת זאת, "חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 34כד לחוק העונשין, ככזאת "העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים", כאשר "חבלה מסוכנת" מוגדרת בהמשך הסעיף כחבלה אשר יש בה סכנת נפשות.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
מידת ההצלחה של התיקון בהתמודדות עם תופעת התקיפות של אוכלוסיית הקשישים
כאמור, מתוך הבנה שמדובר באוכלוסייה חלשה שמתקשה להגן על עצמה ולאור מקרים נשנים של תקיפות, בשנת 2008 ביקש המחוקק להחמיר את הענישה ולהרתיע את הציבור הישראלי מפני תקיפה של זקנים.
התיקון קובע עונש מאסר בפועל של 5 שנים בעבור מי שתקף זקן ובמסגרת כך גרם לו לחבלה של ממש ושבע שנים למי שתקף זקן וגרם לו לחבלה חמורה, להוציא מקרים חריגים שבהם יקבע בית המשפט כי קיימים טעמים מיוחדים שבגינם עונש המאסר יהיה כולו על תנאי.
מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת חיפה בחן את הענישה כלפי תוקפי זקנים על פי החוק, במטרה לבחון מה היא מידת האפקטיביות של תיקון 97 לחוק העונשין. במסגרת המחקר, ניתחו החוקרים, עו"ד אושרת תורג'מן ופרופ' ישראל (איסי) דורון, שורה של פסקי דין ומצאו כי אף על פי שהרטוריקה של בתי המשפט מביעה סלידה ממעשים של אלימות כלפי זקנים באופן עקבי, הדבר אינו בא לידי ביטוי בחומרת הענישה.
כך, למשל, בעניין ת"פ 36594-03-15 מדינת ישראל נגד אבנזון, בית המשפט חזר על אמירותיו בפרשת ע"פ 6202/10 מדינת ישראל נגד ישראלוב וציין כי בתי המשפט הדגישו זה מכבר שיש לקבוע עונשים מחמירים כלפי מי שמבקשים לפגוע דווקא במבוגרים ובקשישים שבחברה.
"כך, בע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם 12.12.05) הדגיש השופט א' רובינשטיין את הצורך בהשתת מאסרים משמעותיים על נאשמים בעבירות כגון דא תוך שהטעים כי "חברה שבה תחושת הביטחון האישי של בניה ובנותיה, ובמיוחד החלשים שבהם, כגון קשישים, מעורערת – זקוקה לשיקום ולחיזוק, כדי שתחושה ראויה תשוב על כנה.
זו תפיסת החוק והסדר, law and order, שתושבי המדינה מצפים לה ומייחלים כי רשויות הממשל יתנו לה מענה ופתרונות. בית המשפט הוא אחת הכתובות ההכרחיות לציפיה זו. אין בידו ארנק של תקציבים לחיזוק הביטחון האישי אך יש בידו חרב שבמקרים המתאימים עליו להניפה, היא חרב הענישה".
ביחס לאותו המקרה, בית המשפט העלה כי חומרת המעשה מתעצמת בשל קיומו של הליך תכנון ממושך וסדור קודם לביצוע העבירה על ידי הנאשם ולמעקב המתמיד שביצע אחר המתלוננת. אף על פי כן, בפועל בית המשפט גזר על הנאשם מאסר לתקופה של 3 שנים בלבד, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים ופיצוי לנפגעת, ענישה שאף אושרה מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון (עפ 7098/15 סטניסלב אבנזון נגד מדינת ישראל).
