ההגדרה של עבירת הצתה
עבירת ההצתה מוגדרת בסעיף 448 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובר על עבירה זו הוא מי שמשלח אש במזיד בדבר שאינו שלו, ודינו מאסר חמש עשרה שנה.
יתרה מכך, הסיפא של הסעיף מחמיר עם עובר העבירה במקרים מסוימים, והם אם עשה שילח את האש במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או בבטחתם של דיירי הסביבה, או אם עשה זאת במטרה לפגוע בבני אדם. בנסיבות אלו, דינו של עובר העבירה יהיה מאסר של עשרים שנה.
עבירת ההצתה תוקנה לאחרונה בתיקון מס' 24 לחוק העונשין, בשנת 1988. בתיקון שונתה הגדרת הצמחייה הקבועה בסעיף מצמחי תרבות לכל סוגי הצמחייה וכל חלקי הצומח. עבירה זו נמצאת תחת פרק י"א העוסק בפגיעות ברכוש כגון גניבה, פגיעה אהליו הריסת רכוש וכולי. מטרת פרק זה היא להגן על קניינו ונכסיו של אדם תוך הרתעה מפגיעה בהם בצורות שונות.
גרימת שריפה ברשלנות לפי סעיף 449 לחוק העונשין
ניתן לומר כי עבירת ההצתה הקבועה בסעיף 448 לחוק העונשין היא העבירה המוחמרת לעבירת גרימת שריפה ברשלנות, המוגדרת בסעיף 449 לחוק העונשין.
עבירה זו מתגבשת כאשר אדם גורם ברשלנות לשריפה של דבר שאינו שלו, או לסכנת שריפה לדבר זה.
דינו של עובר העבירה יהיה שלוש שנים, דהיינו שזו עבירת עוון, לעומת עבירת ההצתה המוגדרת כעבירת פשע.
"רשלנות" הינה סוג של יסוד נפשי המספיקה רק לעבירות שאינן מסוג פשע. היא מוגדרת בסעיף 21 לחוק העונשין כאי מודעות לטיבו של המעשה, קיומן של הנסיבות או אפשרות הגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרט העבירה.
זאת, רק אם אדם מן היישוב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לאותם פרטים. רכיב נוסף לרשלנות הוא אם לגבי הפרטים הנוספים הייתה לכל הפחות רשלנות, ואם עובר העבירה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה המנויה בעבירה או לגרימת סכנה.
סביר להניח כי המחוקק רצה להקל בענישה על מי שפעל מתוך רשלנות בעת גרימת ההצתה, אשר אינה מהווה מחשבה פלילית לפי חוק העונשין. זאת כיוון שפעולה מתוך רשלנות נעשתה מתוך אי מודעות סובייקטיבית של עובר העבירה, ומכאן שלא הייתה בו כוונה לגרום לנזק או פגיעה. בשל הפער הגדול בענישה בין שתי העבירה, שלוש שנים אל מול חמש עשרה או עשרים שנה, נראה כי המחוקק מייחס חשיבות מכרעת ליסוד הנפשי בעבירה זו.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
יסודות עבירת ההצתה – רישא
עבירת ההצתה כוללת יסוד עובדתי ויסוד נפשי. היסוד העובדתי הוא התקיימות הנסיבות וההתנהגות הנדרשת הקבועות בסעיף העבירה. לפי הסיפא של הסעיף, ההתנהגות הנדרשת היא "שילוח", והנסיבות הן "אש", והשילוח יהיה "בדבר לא לו", כלומר שההצתה נעשתה על דבר מה שאינו שייך למצית. זאת מתוך ההנחה כי לאדם יש את הזכות לנהוג ברכושו כרצונו.
נוסף על כך, נדרש ששילוח האש ייעשה במזיד. זהו היסוד הנפשי הנדרש להתהוות העבירה, והוא מוגדר בסעיף 90א(1) לחוק העונשין. לפי סעיף זה, "זדון" או "מזיד" הוא מודעות לנסיבות העבירה ופזיזות כלפי תוצאת העבירה.
"פזיזות" מוגדרת בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין כאדישות או קלות דעת כלפי גרימת התוצאה. כלומר, שוויון נפש כלפי אפשרות גרימת התוצאה או נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה, אף אם פעל מתוך תקווה להצליח למנעה.
יסודות עבירת ההצתה – סיפא
הסיפא של הסעיף דורשת גם היא יסוד עובדתי ויסוד נפשי. היסוד העובדתי זהה לזה של הרישא, מלבד זאת שנוספות לו נסיבות נוספות והן "נכס של המדינה" או "נכס המשמש את הציבור", "אתר טבע", "צמחיה", "בטחת דיירי הסביבה" או "פגיעה בבני אדם".
נוסף על כך, היסוד הנפשי הנדרש לפי הסיפא של הסעיף הוא כוונה לגרום לפגיעה באחד מאלו.
"כוונה" מוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין, כמטרה לגרום לאותן תוצאות. זהו יסוד נפשי של מחשבה פלילית.
סעיף 20(ב) לחוק העונשין מוסיף כי יכול להיחשב יסוד נפשי של כוונה גם אם האדם ראה מראש את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי ופעל בכל זאת.
נוסף על כך, עבירת ההצתה היא עבירה התנהגותית. כלומר, להבדיל מעבירה תוצאתית בה נדרשת הגעה לתוצאה מסוימת על מנת שתתגבש העבירה, בעבירת ההצתה מספיק כי האדם פעל באופן מסוים גם ללא שהגיע לתוצאה של שריפה.
מספיק שביצע את ההתנהגות של שילוח אש בדבר מה לפי סעיף העבירה, והוא יוכל להיות מואשם בהצתה.
על מנת לבסס את קיומה של העבירה נדרש יהיה מהתביעה המגישה כתב אישום להוכיח כי התקיימו כלל הנסיבות הרלבנטיות ונוסף על כך את היסוד הנפשי כלפי הנסיבות והתוצאה, דהיינו יסוד נפשי של פזיזות, שהיא קלות ראש או אדישות, לפי הרישא של הסעיף, או מטרה וכוונה לפי הסיפא שלו.
החמרת הענישה בנסיבות מחמירות
כאמור לעיל, הרישא של סעיף 448 מונה נסיבות מחמירות לעבירת ההצתה, אשר העונש בגינן עומד על 20 שנות מאסר. זאת, לעומת הסיפא בה העונש על הצתה עומד על 15 שנות מאסר. סביר להניח כי המחוקק רצה להחמיר עם מי שביצע פגיעה בנכס או מקום המשמש את הציבור או שיש לו חשיבות עבור הציבור. זאת כיוון שהפגיעה באינטרס הציבורי חמורה יותר ומכאן שהענישה צריכה להיות מרתיעה יותר.
זאת ועוד, רצה המחוקק להחמיר עם מי שפעל בכוונה לפגוע ולסכן חיי אדם, מתוך התפיסה כי הצתה לשם גרימת נזק לרכוש חמורה פחות מאשר הצתה לשם פגיעה בבני אדם. לכן, הסיפא של הסעיף דורש גם יסוד נפשי חמור יותר של כוונה לגרום לפגיעה, להבדיל מהיסוד הנפשי הנדרש ברישא.
