כל אדם, גם אם הוא נמנה על שומרי החוק הקפדניים ביותר, עלול למצוא עצמו מתמודד מול רשויות חקירה אלה ואחרות, המבקשות לשלול את חירותו ולעצור אותו והכל, אך ורק על בסיס חשד לביצוע עבירה ומבלי שהוכח דבר ואף קיימת אפשרות של ממש כי ייעצר, על לא עוול בכפו. אם הוכח כי נעצרת מעצר שווא, חשוב שתדע – הינך זכאי לפיצוי כספי מקופת המדינה !
במשרד אלעד שאול ושות', עורכי דין פליליים מומחים אשר יבחנו את הפגיעה בזכויותיך וייעצו לך בדבר האפשרות להגיש בקשה לפיצויים מקופת המדינה, בגין הנזקים שנגרמו לך.
בין אם נעצרת בגין עבירות צווארון לבן, עבירות מיסים, עבירות פליליות, עבירות מע״מ, עבירות הלבנת הון על ידי אחד מגופי החקירה במדינת ישראל וביניהם, רשות המסים – מס הכנסה, מע"מ, מכס, משטרת ישראל, הרשות להגבלים עסקיים, הרשות לניירות ערך, להב 433, ביטוח לאומי או גופי חקירה אחרים – אם יוכח כי נעצרת מעצר שווא על ידי אחת מרשויות החקירה במדינת ישראל, דע! אתה זכאי לפיצוי מקופת המדינה בגין העוול שנגרם לך!
סעיף 38 לחוק המעצרים וההלכה הפסוקה
הבסיס החוקי לבקשה של אדם שנעצר שלא כדין לקבל תשלום בגין הוצאות הגנה שהוציא וכן בגין פיצוי על מעצרו – פיצוי מאוצר המדינה – מצוי בסעיף 38 לחוק המעצרים.
סעיף 38(א) לחוק המעצרים אשר כותרתו "פיצוי בשל מעצר", קובע כך – 38. (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט.
סעיף זה מגדיר עילות או נסיבות המצדיקות מתן פיצוי לאדם אשר נעצר ושוחרר, מבלי שהמעצר הוביל בסופו להגשת כתב אישום. בהתקיימות אחת מהעילות רשאי בית המשפט לצוות כי אוצר המדינה ישלם למבקש פיצוי אשר כולל החזר של הוצאות ההגנה – הוצאות שהוציא המבקש על עורך דין פלילי או עורכי דין פליליים אשר שכר לצורך ייצוגו בהליך (שחרור ממעצר וכיוצ״ב) וכן בנוסף, פיצוי כספי על מעצרו וזאת, בהתקיים אחד משני התנאים הבאים:
1. לא היה יסוד למעצר
2. קיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת.
כלומר, מספיק שיתקיים תנאי אחד כדי לקבוע כי מגיע לאדם פיצוי כספי מקופת המדינה. סעיף 38 לחוק המעצרים, נחקק בצלמו של סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. סעיף 80 לחוק העונשין, קובע דבר פיצויו של אדם אשר זוכה מהאישומים נגדו (בגין ימי מעצרו ומאסרו), ואשר ביחס אליו נקבעה הלכה מפורטת בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73.
ראוי להביא את דבריו של השופט חשין בעניין דבש, לענין שני סעיפי החוק – סעיף 38 בחוק וסעיף 80 בחוק העונשין- "הוראת-חוק זו [סעיף 38 לחוק המעצרים א.ר.] נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין, ומתחילתה נוצרה בדמותה כצלמה של הוראת סעיף 80 (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), תשמ"א-1981, בעמ' 172).
גלגוליה היו אלה, שבתחילה הייתה זו הוראת סעיף 29א כפי שהוספה לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 15), תשמ"א-1981; לאחר מכן נתגלגלה אותה הוראה לסעיף 32 לחסד"פ, ולסוף באה היא אלינו כהוראת סעיף 38 לחוק המעצרים.
הסעיף [סעיף 80 לחוק העונשין ] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה.
אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בענין הזכאות לפיצויים הוא בית המשפט…..״
״ שר המשפטים יוסמך להתקין תקנות לענין הפיצויים ובין השאר לקבוע את ההליכים לבקשה בין לפני הגשת הבקשה לבית המשפט ובין בפני בית המשפט וכן לקבוע סכומי מקסימום לפיצויים ".
לא היה יסוד למעצר
בית המשפט העליון לא הגדיר או פירש עילה זו. עם זאת, ניתן ללמוד על כוונת המחוקק ביחס לסעיף זה מהאופן בו פירש בית המשפט העליון את העילה שבצלמה של עילה זו, בסעיף 80 לחוק העונשין "לא היה יסוד להאשמה".
בעניין זה נקבע כי – "יש לבחון באורח אובייקטיבי 'אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה': פרשת יוסף וסרסור, שם, 520-529, והאסמכתאות בו" (עניין דבש, פסקה 16)
במילים אחרות, על בית המשפט לבחון את תמונת המצב כפי שהייתה במועד קבלת ההחלטה של היחידה החוקרת: ההחלטה להגיש כתב אישום (ביחס לסעיף 80 לחוק העונשין), או ההחלטה לעצור את החשוד (ביחס לסעיף 38 לחוק). יש לבחון את החלטת הקצין הממונה המורה לעצור את החשוד ואם החלטה זו הייתה משוללת יסוד ובלתי סבירה באופן קיצוני הרי שמגיע לחשוד פיצוי בגין הנזק שנגרם לו על ידי היחידה החוקרת.
הדין קובע באופן ברור כי מעצרו של אדם הוא החריג וייעשה רק במצב בו לא ניתן לאיין את עילות המעצר (מסוכנות, הימלטות מן הדין, שיבוש הליכי חקירה) באמצעים אחרים. סעיף 38 לחוק המעצרים קובע כי די בתנאי אחד לצורך מתן פיצוי לחשוד. בנוסף לשני התנאים המפורטים לעיל, ישנה עילה נוספת אשר אינה מפורטת בחוק ואשר ניתן בנוסף לטעון לפיצוי בהתקיימותה – ישנן נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי כספי לנפגע:
נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי בגין מעצר לא חוקי
בעילה זו ניתן שיקול דעת רחב לבית המשפט והיא מבוססת, במידה רבה, על שיקולי צדק. במסגרת עילה זו יש לבחון, האם נגרם עיוות דין או נזק משמעותי כתוצאה מההליך הפלילי כנגד הנפגע. נזק כזה עשוי להתרחש, כאשר רשויות החקירה או התביעה פעלו כנגד אדם בזדון או ללא סיבה סבירה, היכן שלא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי במעצר, ולחשוד נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים. (ר' לעיל פרשת דבש).
באשר למשמעות הדיבור "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נקבע כדלקמן:
" ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף.
להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש;…"
"…. האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה. רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה … ". הלכה למעשה, קובע בית המשפט הנכבד כי רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת.
רשימה זו היא פועל יוצא של נסיבות המקרה, במקרה בו נסיבות חריגות לאין שיעור, בו נפגעת זכותו של אדם, יש לפנות לקבלת פיצוי מהמדינה בגין נזקיו של מי שנעצר שלא כדין. מדובר בסוגיה עקרונית, בית המשפט ייתן עליה את הדעת ואשר נוגעת ליחסי הגומלין בין רשויות. רשויות החוק, אשר בבסיסן ואל מול עיניהן ראוי כי יתנוסס דגל קידום האינטרסים ושמירה על זכויות כלל הציבור, בכלל זה זכויות עצורים.
סוגיה אשר נוגעת בשורש זכותם של חשודים לקיומו של הליך הוגן, כמצוות המחוקק וברוח חוקי יסוד במדינה. ככל וחקירתו, מעצרו ואף השארתו במעצר של אדם הינו כתוצאה ממחדלי משטרת ישראל ו/או מי מטעמה ולא היה כל יסוד מלכתחילה למעצרו של אדם, יש להיוועץ בעורך דין פלילי מנוסה בהגשת בקשות לפיצוי בגין מעצר שווא.
לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט א' מצא בבש"פ 3979/98 מדינת ישראל נ' נג'ח תק-על 98(2) 240):
"ניתן לכתוב תילי תילים על חשיבותה של הזכות לחירות, על מעמדה החוקתי, אולם אם בפועל נאפשר למשטרה להחזיק אנשים תוך שלילת חירותם ובניגוד להוראות החוק, מילים אלו יוותרו אך על הנייר".
ראו גם דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל מט(4) 589, דבריו של כבוד הנשיא ברק (ע' 644):
"…במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי 'זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין…' (סעיף 1 לחוק היסוד), מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש.
המעצר הוא החריג. כך לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה. על-כן, מעצר לצורכי חקירה צריך להתקיים רק במקרים חריגים של חקירה. מעצר אינו אמצעי חקירה. מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש החקירה…"
הכוח העצום אשר מופקד בידי שוטרי המשטרה לפגוע בחירותו של אדם, הוא כוח אשר אסור, בשום פנים ואופן, כי יעשה בו שימוש לרעה. השוטרים והחוקרים בבואם לבצע את המשימות המוטלות עליהם, צריכים לבצען באופן מקצועי ואמין ומבלי לערב בהן רגשות אישיים, תפיסות עולם פרטיות וכדו'. לעניין זה יפים דברים שהביא כבוד הנשיא ברק ואשר צוטטו מתוך דו"ח מבקר המדינה 45 (1995) בפרשת גנימאת (בעמ' 392-393):
"היקף הליקויים וחומרתם מחייבים פעולה נמרצת ויסודית לשינוי המצב הקיים. השינוי צריך שיתבטא לא רק בשינון ההוראות, הקפדה על ביצוען והעמקת הפיקוח והבקרה, אלא בעיקר בשינוי דפוסי התנהגות ונורמות פעולה של שוטרים לעניין השימוש באמצעי המעצר.
על המשטרה לעקור מן השורש נורמות פעולה לפיהן שוטרים עוצרים אזרחים בלא סמכות או שעוצרים בסמכות אבל אפשר לקיים את החקירה בהיות החשוד משוחרר. פעולה כזו במישור האכיפה ובמישור החינוכי כאחד, תביא להפסקת הפגיעה בזכותו היסודית של כל אדם לחירות".
כפי שהובא בפסיקת בית המשפט העליון ובין היתר בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) – כי פגיעה בזכות ההיוועצות של המשטרה מהווה פגיעה משמעותית בזכותו של המבקש להליך הוגן.
פסקה 17 לפסק דינה של כבוד השופטת בייניש בפרשת יששכרוב, קובעת זו – ״…עיכוב מלאכותי ושלא בתום לב במסירת ההודעה על המעצר במטרה לדחות באופן מגמתי את מועד חובת היידוע בדבר הזכות להיוועץ בסניגור, עשוי כשלעצמו להוות פגיעה בזכויותיו הדיוניות של החשוד על כל המשמעויות הנגזרות מכך. ״
לאמירות בפסיקתו של בית-משפט העליון לפיהן זכות ההיוועצות בעורך-דין מהווה זכות חוקתית בהיותה נגזרת מכבודו של העצור ומחירותו. בבג"צ 6302/92 רומחיה נ' משטרת ישראל ואח, פ"ד מז(1) 209, 212 קבע בפסק-דינו הנשיא דאז, השופט אהרון ברק; "כאשר ידן של רשויות החקירה קלה על ההדק במעצרו של אדם והמבקש משלם על כך בחירותו ועל כך יש ואף ראוי לבקש פיצויים מן המדינה."
פיצוי בגין מעצר שווא – הפיצוי המבוקש:
כאמור, סעיף 38 לחוק קובע את המתווה הנורמטיבי לתשלום פיצוי כספי מאוצר המדינה לאדם שהיה עצור, אך לא הוגש כנגדו כתב אישום.
כאשר נקבע כי קיים מקום לתשלום פיצוי לנפגע, הרי שכספי הפיצויים יועברו לנפגע על ידי המדינה בגין שני נזקים:
1. החזר הוצאות הגנה שנדרש לשלם המבקש לעורכי דינו.
2. פיצוי בגין ימים או חודשים בהם שהה המבקש במעצר שלא כדין (או מאסר).
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
החזר הוצאות הגנה בגין ייצוג בהליכים פליליים
עורך דין פלילי מיומן ייעץ ללקוח לדרוש פיצוי מקופת המדינה בגין הוצאות הגנה שנדרש לשלם בגין מעצרו וכן, לדרוש החזר בגין העלויות הרבות שספג ונדרש להוציא מכיסו והכל, על מנת לקבל ייצוג ראוי מעורך דין פלילי בעניינו. ייצוג של עורך דין פלילי מומחה היא זכות ראשונה במעלה, על חשודים ונאשמים לדרוש כי זכות זו תקויים ושעורך דין פלילי מומחה יעמוד לצידם וישמור על כבודם וזכויותיהם.
וכן ידרוש כי מדינת ישראל תפצה את הלקוח בגין הפגיעה בו – פיצוי כספי!
עורך דין פלילי המתמחה בהגשת בקשות פיצוי בגין מעצר או מאסר שווא
במשרד אלעד שאול עורכי דין פליליים ומנוסים, בעלי שנות ותק רבות, המגנים על חשודים ונאשמים ואף מגישים בקשות רבות לפיצויים עבור לקוחות אשר נפגעו ממעצר שווא או עברו חקירה באזהרה לשווא. לקוחותינו זוכים להחזר מלא של הכספים שהוציאו על מנת להגן על עצמם בהליך הפלילי, בין היתר, החזר שכר טרחה ששולם לעורכי הדין, פיצוי בגין מעצר שווא והעוגמת נפש, ופיצוי בגין אובדן חירותם.
