החלטת בית משפט על מעצר נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים מתבססת על בחינה של שלושה אלמנטים. לצד קביעת עילת מעצר ובדיקת חלופות מעצר רלוונטיות, נדרש איסוף של ראיות לכאורה. בית המשפט רשאי לתת הוראת מעצר עד תום ההליכים רק אם השתכנע בקיומן של ראיות כאלו, על בסיס דברי הנאשם והתובע.
מהן ראיות לכאורה?
ראיות לכאורה להוכחת אשמה, או בקיצור "ראיות לכאורה", הן ראיות שהסתמכות עליהן היא בעלת פוטנציאל סביר להרשעה. כלומר, על מנת לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו יש צורך בראיות שהסיכוי שיובילו להרשעה אם יתקבלו גובר על הסיכוי שיובילו לזיכוי.
מדובר בראיות גולמיות, כלומר ראיות שתקפותם טרם נבחנה. הן נבדלות מ"ראיות מוחלטות" שניתן לקבוע באמצעותן אם נאשם אכן אשם או חף מפשע, לאחר שעברו בדיקה וסינון במהלך ההליך הפלילי. אף על פי שהן מתקבלות מבלי שמשקלן נקבע באופן סופי, הן עדיין בעלות חשיבות רבה ומצריכות יחס קפדני.
קשיים הכרוכים במעצר
מעצר נועד למנוע פגיעה של נאשם בציבור או בתקינות ההליך המשפטי. על אף שלא קיימת זכות להימנע ממעצר, אם נקבע שהוא מוצדק והכרחי, קיימות זכויות מסוימות המופרות במהלכו. הסתמכות על ראיות לכאורה, לצד שני האלמנטים הנוספים, היא הכרחית על מנת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בנאשם, או למנוע פגיעת שווא בזכויותיו.
הזכות העיקרית שנפגעת במהלך מעצר היא הזכות לחירות. זכות זו זכתה להכרה מפורשת במשפט הישראלי עוד לפני שעוגנה בחוק היסוד "כבוד האדם וחירותו", שהגדיר אותה כזכות בעלת חשיבות עליונה שקיומה הכרחי למימוש זכויות אחרות. מתוקף הפגיעה בחירותם של אנשים הנמצאים במעצר, נפגעים גם כבודם, פרטיותם, שמם הטוב וחופש התנועה שלהם.
פגיעה נוספת בזכויות הנעצרים קשורה לחזקת החפות, שלא מוכרעת במהלך דיון המעצר. על אף שמעצר לא אמור לתפקד כעונש, אלא כאמצעי הגנה מפני פגיעה אפשרית, הוא עדיין מהווה הגבלה חמורה המוטלת על אדם שחזקת החפות שלו לא נסתרה.
הימצאות נאשם במעצר עד תום ההליכים עשויה להקשות גם על מימוש זכותו להליך משפטי הוגן. יכולתו להכין את הגנתו באופן הולם עלולה להיפגע בעקבות תנאי המאסר והפגיעה ביכולת ההשתכרות שלו, העשויים להגביל את גישתו לשירותי סנגוריה.
בנוסף, במקרים רבים סיכויי ההרשעה והעונש המוטלים על נאשם שישב במעצר חמורים יותר מאלו שהיה מקבל אילו היה חופשי עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לעיתים מזוכה הנאשם מחלק ניכר מהעברות שיוחסו לו, אך עדיין מבלה תקופה ארוכה במעצר.
גם כאשר עונש המאסר שמוטל עליו חופף את התקופה שבה היה כלוא ממילא, עדיין ייתכן שהמעצר שהוא ריצה היה ארוך יותר מתקופת הכליאה שהייתה נגזרת עבורו בסופו של דבר. נטייה זו מעמידה נאשמים המושמים במעצר בקבוצת סיכון להרשעה ולענישה מחמירה.
קבלת ראיות לכאורה
על אף שראיות לכאורה, כפי שמשתמע משמן, מתקבלות לפני התהליך השיפוטי, עדיין יש צורך לבחון אותן בתשומת לב. אחת הסיבות לכך היא שלקיומן יש השלכות כבדות, שהן מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. קושי נוסף המצריך תשומת לב מוגברת הוא העמימות סביב ההגדרה של מהו סיכוי סביר להרשעה, יסוד הכרחי בקבלת ראיות לכאורה.
לעתים קיימות ראיות שעשויות במובהק לסייע לדיוק של הערכת סיכויי ההרשאה. אל מולן עומדות ראיות שהתקבלו בצורה פגומה, ואשר כוללות באופן אינהרנטי קשיים, ספקות וליקויים המחייבים את פסילתן. לצד זאת, קיים ריבוי מקרים בהם ראיות לכאורה כוללות סתירות פנימיות קלות, המקשות על הערכת סיכוייהן לתרום להרשעת הנאשם. לכן, קביעת סף הסבירות להרשעה תלוי במידה רבה בשיקול דעתו, ניסיונו המקצועי ומומחיותו של השופט.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
ראיות לכאורה שלא בהקשר של מעצר
ראיות לכאורה ממלאות תפקיד גם בהקשרים נוספים, ולא רק לקביעת מעצר עד תום התהליכים. בית משפט לתעבורה עשוי להורות על שלילת רישיון עד תום ההליכים המשפטיים של הנהג, אם קיימות ראיות לכאורה המעידות על כך שהנהיגה שלו מהווה סכנה לציבור. בנוסף, בית משפט רשאי לקבוע סעד זמני על בסיס תשתית ראייתית לכאורה.
ראיות לכאורה והודאה באשמה
הודאת נאשם באשמה מעידה לרוב על קיומן של ראיות לכאורה בעלות משקל כבד. עם זאת, הודאה באשמה אינה הכרחית על מנת לגבש תשתית סבירה של ראיות לכאורה. ייתכן שנאשם יספק גרסה סבירה למהלך האירועים ועדיין יורשע. לעתים מיוחסת חשיבות מופרזת להכחשת הנאשם, מה שמוביל להערכה חסרה של הסיכויים להרשיעו בעבירה.
לעתים ניתנת חשיבות גדולה או פחותה יותר לעדות נאשם באמצעות ראיות שאינן קבילות בפני עצמן כראיות לכאורה. במקרה של בדיקת פוליגרף, שאינה קבילה כראייה, עשויה להיות משמעות לתוצאות שתומכות בעדות סבירה של נאשם. הדבר מעיד פחות על מהימנות הבדיקה, ויותר על נכונותו של הנאשם למסור גרסה אחידה במהלך דיון בבית משפט, מה שמסייע לתשתית הראייתית לכאורה.
בחינת ראיות לכאורה במהלך ההליך המשפטי
מעצר עד תום ההליכים נמשך בין הגשת כתב האישום ועד הכרעת הדין. לרוב הוא מתבצע לפני שלב העדויות של הנאשם, בין הגשת כתב האישום ובין תחילת המשפט עצמו. בכל אחד משלבי ההליך המשפטי נדרש רף ראייתי אחר:
- טרם הגשת כתב האישום – חוק המעצרים קובע שמעצר שנעשה ללא כתב אישום, בין אם באמצעות צו מעצר ובין אם ללא צו, צריך להסתמך על "חשד סביר" או "יסוד סביר לחשד". מדובר בשלב ראשוני ביותר, ולכן סבירותו של החשד נבחנת ביחס למקורות המידע שעוררו אותו. לא ניתן לקבוע אם החשד סביר ביחס לסיכוי להגשת כתב אישום, ובוודאי שלא ביחס לסיכויי ההרשעה.
בשלב הזה מטרת החקירה היא איסוף מספיק ראיות לביסוס או הפרכת החשד, על מנת לקבוע אם להגיש כתב אישום או לא. גם כאשר מדובר בראיות בלתי קבילות או שנאספו באופן חסוי, ניתן לבסס עליהן חשד סביר בשלב הזה. עם זאת, אין לפעול על בסיס חשד סתמי או שאינו נובע מהראיות הקיימות.
חזקת החפות של נאשם בשלב הזה היא בעלת משקל גבוה באופן משמעותי מזו של נאשם העומד תחת כתב אישום. הסטטיסטיקה קובעת שמרבית כתבי האישום מובילים להרשעה, אך תיקים רבים נסגרים מבלי להגיע לכתב אישום. - הגשת כתב האישום – ההחלטה על הגשת כתב אישום נתונה בידי רשויות התביעה, ובראשן הפרקליטות, ולא בידי בית המשפט. מסיבה זו ההתייחסות בחוק לרף הראייתי הנדרש לכך היא מצומצמת, ומוגדרת בקצרה כ"ראיות המספיקות לאישום". במקרה שרשויות התביעה מקבלות החלטה על העמדה או על אי העמדה לדין, שזוכה לתקיפה ישירה, ניתנת ליועץ המשפטי לממשלה סמכות כמעט מוחלטת לקבוע את משקל הראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם.
- לאחר הצגת ראיות התביעה – לעיתים מובאת טענת "אין להשיב לאשמה" לאחר שלב הצגת הראיות, בין אם ביוזמת הנאשם ובין אם על ידי בית המשפט. משמעות הטענה היא שהראיות שהובאו על ידי התביעה אינן מספיקות כדי להוכיח את יסודות העבירה, גם אם נקבע שהן קבילות ואמינות. קבלת הטענה על ידי בית המשפט, לאחר שמיעת דברי התובע, מזכה את הנאשם מההאשמות נגדו.
עם זאת, הרף הראייתי בשלב זה נמוך באופן חריג ביחס לשלבים הקודמים לו. לפי בית המשפט העליון, אפילו ראיות בסיסיות למדי מטעם התביעה מספיקות לדחיית טענת הנאשם. בנוסף, העלאת טענה מהסוג הזה לא מצריכה בחינה של תוספות ראייתיות, ומהימנות הראיות הקיימות נבחנת רק במקרה נדיר של חוסר אמון קיצוני בסבירותן. - הכרעת הדין – רף ההוכחה בשלב הכרעת הדין, שהוא השלב האחרון בהליך המשפטי, מוגדר כאשמה מעבר לכל ספק סביר. מטרת השלבים הקודמים היא שבשלב זה יעמדו בפני השופטים כלל הראיות הרלוונטיות לעניין והמוגדרות כקבילות, על מנת לדייק את הכרעת הדין.
