הסדר טיעון – או עסקת טיעון, הוא הסכם הנערך בין הנאשם בהליך פלילי לבין התביעה. הסכם זה מהווה תחליף לניהול ההליך המשפטי כנגד הנאשם, במסגרתו הנאשם מסכים להודות בחלק מהאישומים נגדו ובתמורה לכך התביעה מסירה חלק מהאישומים האחרים מכתב האישום.
על הסדרי טיעון בישראל
בישראל, הסדר טיעון כולל לרוב הסכמה בין התביעה לנאשם ביחס לטווח הענישה בגין האישומים שנמצאים בכתב האישום. במקרים אחרים, ההסכמה בין הצדדים נוגעת לעובדות ולסעיפי האישום הרלוונטיים בלבד, שמגדירים מכוח החוק את עונשי המקסימום בגינם.
בכל מקרה בו הצדדים לא מצליחים להגיע להסכמות בנושא גובה העונש, התביעה מחויבת לטעון לעונש על פי כתב האישום המתוקן בלבד, קרי זה שהתקבל לאחר ההסכמות בגין סעיפי האישום ולא על פי כתב האישום המקורי.
לאחר גיבוש הסדר הטיעון, הצדדים מחויבים להביאו לאישור בית המשפט. בבוחנו את ההסדר, בית המשפט בודק האם הודאת הנאשם במסגרת ההסכם היא הודאת אמת על מנת למנוע הרשעה של אדם חף מפשע, מבקש לוודא כי הנאשם מבין לחלוטין את משמעות ההודאה ועל מה הוא מודה, וכן בוחן שהעונש שהוסכם על ידי הצדדים עולה בקנה אחד עם חומרת העבירות שבכתב האישום.
פסיקת העליון קובעת כי חזקה על בית המשפט לקבל הסדרי טיעון, ולסרב להם אך ורק במקרים חריגים. בפועל בתי המשפט אכן נוטים לקבל את הסדרי הטיעון – ולראיה בשנת 2018 למעלה מ-80% מההליכים הפליליים שהסתיימו בהרשעה מלאה או חלקית, נסגרו בהסדרי טיעון – אך הם רשאים לחרוג מהם על פי שיקול דעת במקרים בהם הם רואים זאת לנכון.
הסדר טיעון פתוח לעומת הסדר טיעון סגור
ניתן להבחין בין שני סוגים של הסדרי טיעון. האחד הוא הסדר טיעון פתוח, במסגרתו הצדדים מגיעים להסכמה דיונית בלבד ביחס לשלב הכרעת הדין – ולא גזר הדין. במסגרת הסכמה זו, התביעה והנאשם מסכימים על וויתור חלק מהאישומים או המרתם באישומים קלים יותר בתמורה להודאת הנאשם באישומים קלים אלו.
בהסדר טיעון פתוח אין הסכמה ביחס לעונש, כך שלאחר הכרעת הדין שני הצדדים חופשיים לטעון כרצונם בעניין זה. בגוזרו את דין הנאשם, בית המשפט יגזור על הנאשם את העונש הראוי בעיניו, לאחר שישקול את טיעוני הצדדים לכאן ולכאן ובהתאם לכתב האישום המתוקן שעליו הוסכם במסגרת ההסדר.
הסדר טיעון סגור, לעומת זאת, מתייחס הן לאישומים עצמם והן לשאלת העונש. הצדדים לתיק מגיעים להסכמה בדבר ויתור על חלק מהאישומים או המרת חלקם לסעיפי אישום קלים יותר, בתמורה להודאת הנאשם בסעיפים אלו ובעובדות החדשות המתארות אותם. במקביל, בשלב גזר הדין, הצדדים מנועים מלטעון האחד כנגד השני לעונש כזה או אחר. שכן במסגרת ההסכם, הנאדם והתביעה מסכימים על טווח ענישה כלשהו שלפיו יפסוק בית המשפט.
ההסכמות ביחס לענישה חייבות לכלול התייחסות לתקופת המאסר המבוקשת, אופן ריצוי העונש (מאסר בפועל בבית כלא או עבודות שירות), וכן גובה הקנס שילך לקופת אוצר המדינה וגובה הפיצויים לקורבן העבירה.
היתרונות בהסדר טיעון
ככלל, הסדר הטיעון מיטיב עם שני הצדדים להסכם. הנאשם מרוויח אישום קל יותר ועונש מופחת, שככל הנראה לא היה זוכה לו אלמלא עסקת הטיעון. שכן, הגשת כתב האישום משמעה כי קיימות ראיות כבדות משקל בדבר אשמתו בעבירות המיוחסות לו, ולכן סביר להניח שניהול ההליך הפלילי היה מביא עבורו לעונש חמור יותר.
בנוסף, ההימנעות מניהול הליך ארוך חוסך בזמן, הוצאות כספיות גבוהות (שכר טרחה לעורך הדין, פסיקת הוצאות על ידי בית המשפט וכו') וכן חוסך את עינוי הדין הכרוך במשפט פלילי. במקביל, הסדר טיעון מיטיב עם התביעה, שמייצגת את האינטרס הציבורי בהליכים פליליים.
העסקה מייצרת וודאות משפטית, שכן רבים הסיכויים שתתקבל על ידי בית המשפט. בדומה לחיסכון בזמן ועלויות שמרוויח הנאשם, אלו נחסכים גם מהתביעה ולמעשה מתקבל צדק מהיר – הן עבור הקורבן והן עבור הציבור, וחיסכון במשאבי המדינה.
בנוסף, לעסקת הטיעון אספקט חינוכי-שיקומי חשוב שלא בהכרח מתקבל מהרשעה רגילה שבסופה עונש מאסר. באשר לנאשם, שמודה במיוחס לו, קל ומהיר יותר לשקמו. באשר לקורבן, נחסך ממנו הצורך להעיד בבית המשפט, לחוות את המאורע בשנית ואף לפגוש את הפוגע בין כותלי בית המשפט.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
החסרונות בהסדר טיעון
על אף היתרונות הברורים בעסקאות טיעון, קיימים גם לא מעט חסרונות משמעותיים בסגירת הליכים באמצעות כלי זה. בניגוד לטענת הצדק המהיר שעסקת טיעון מעניקה, ישנם הטוענים כי מדובר בצדק מעוות ואף ביצירת חוסר צדק במקום בו יש בכך צורך.
עסקת הטיעון מפחיתה מהאישומים כנגד הנאשם ולעתים מקלה בעונשו, מה שעשוי להביא לכך שהנאשם לא מקבל את העונש ההולם את מעשיו. בכך, אכיפת הדין נפגעת ומטרת הרתעת הציבור מפני ביצוע עבירות לא מושגת.
בנוסף, הסדר הטיעון לוקח מהשופט חלק משמעותי מכוחו כפוסק בעל שיקול דעת במשפט. כאמור, החזקה היא שבית המשפט צריך לקבל את הסדר הטיעון אלא במקרים חריגים, מה שלמעשה כובל את ידיהם של השופטים ברובם המוחלט של המקרים ולא מאפשר להם להשפיע על התוצאה.
הגם שהסדרים אלו מקלים על העומס שמוטל על מערכת המשפט כיום, הם פוגעים ביכולתו של השופט להפעיל שיקול דעת, ובכך עלולים לפגוע באינטרס הציבורי. אף מעבר לכך, היעדר חוות דעת מנומקת של השופט ביחס להכרעתו, מונעת את השגת התכלית של הכוונת התנהגות הציבור.
עבור הנאשם, הסכמה לעסקת טיעון מהווה הימור שלא תמיד שווה לקחת. ראשית, בהסכמתו להסדר הנאשם מוותר על זכותו להשמיע את קולו בבית המשפט ולהציג את גרסתו. בנוסף, בהסכמתו להסדר, על הנאשם להודות באישומים (אמנם מקלים) המיוחסים לו.
הוא לא יכול לחזור בו מההודאה במעשים, וזאת גם אם בית המשפט יחליט לבסוף לדחות את עסקת הטיעון. כלומר, הוא עשוי לצאת מופסד משני הכיוונים. הבעייתיות שבכך גדולה ביתר שאת כאשר מדובר באדם חף מפשע, שהראיות הנסיבתיות פועלות כנגדו ולכן מרגיש שאין לו ברירה אלא להסכים להסדר טיעון.
עמדת הקורבן להסדר הטיעון
מלבד החסרונות העומדים כנגד עסקת טיעון בעבור הנאשם והתביעה, קיים חיסרון ברור וכבד משקל בהסכמה להסדר טיעון עבור נפגע העבירה. ככלל, לקורבן אין כל מעמד משפטי רשמי בהליך הפלילי, שכן מדובר בהליך שהמדינה מנהלת כנגד הנאשם לאור העובדה שעבר על החוק. ההכרה בזכויותיו של קורבן העבירה מתבטאות בעיקר בהליך האזרחי, במסגרתו רשאי הקורבן לתבוע את הפוגע בו לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו.
היעדר המעמד של הקורבן בהליך הפלילי, מצב שקשה לקבל גם כך, מתחדד במקרים בהם התיק נסגר בעסקת טיעון שכן הנאשם מרוויח אישומים קלים יותר ובחלק מהמקרים גם ענישה קלה יותר. הצדק שהקורבן מבקש להשיג על הנזק שאירע לו, לא תואם במידתו את הצדק שמושג במסגרת עסקאות טיעון ולכן פעמים רבות אלו נחזים בפרס שניתן למי שתקף ופגע בהם קשות.
בשנת 2001 נחקק חוק נפגעי עבירה, שמטרתו לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו כאדם תוך כדי ההליך הפלילי, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של נאשמים, חשודים ונידונים.
חזרה מהסדר טיעון
הגם שמדובר במקרה חריג, סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי נאשם יכול לחזור בו מהודאתו בכל שלב במהלך המשפט, באם בית המשפט מאשר זאת מנימוקים שיירשמו – למשל, מקרים בהם ההודאה ניתנה שלא מתוך רצונו החופשי של הנאשם; הנאשם לא הבין את משמעות ההודאה במעשה; וכן מקרים בהם ההודאה לא הושגה כדין.
