אחת מזכויות האדם הבסיסיות המוכרות במדינת ישראל היא חופש התנועה. זכות זו מוגנת במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ומבטאת את אופייה הדמוקרטי של המדינה. כפועל יוצא מכך, החקיקה בישראל אוסרת על פגיעה בחופש תנועתו של אדם במגוון רחב של איסורים. אחד מאיסורים אלו מתבטא בסעיף 377 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפיו אין לכלוא או לעצור אדם שלא כדין.
העונש הקבוע בחוק בגין עבירה זו הוא 3 שנות מאסר, כאשר במצב בו מבצע העבירה מתחזה לגורם בעל מעמד רשמי לשם ביצוע הכליאה/מעצר, או מציג צו מעצר מזויף, העונש עומד על 5 שנות מאסר. לרוב, עבירת כליאת השווא מהווה תוצר של עבירות אחרות, דוגמת אלימות במשפחה, איומים, שוד, תקיפה ועוד.
במקרים אלו, העבריין כולא את קורבנו שלא כדין על מנת לבצע את אחת העבירות המתוארות, ובכך מבצע למעשה שתי עבירות במקביל. למשל, במקרים של אלימות במשפחה, פעמים רבות מבצע העבירה כולא את זוגתו/בן משפחתו הקרוב (שלרוב הינו קטין חסר ישע) ומבצע בהם עבירות מין ואף מכה, מאיים ותוקף אותם.
יסודות עבירת כליאת שווא
ביסודה של עבירת כליאת השווא עומדת שלילת חופש התנועה של אדם, אחת מזכויות האדם הבסיסיות. ההגדרה לשלילת חירות הינה רחבה, כך שזו יכולה להתבצע בכל מקום- בין אם במרחב הציבורי ובין אם במרחב הפרטי. כליאת שווא במרחב הציבורי יכולה להתבטא למשל בהכנסת אדם שלא כדין למוסד סגור בתואנות שווא (לדוגמא, כליאת אדם במוסד פסיכיאטרי שלא לצורך), כליאת אדם בחלל סגור מבלי לאפשר לו לצאת, ועוד.
ההגדרה הרחבה לשלילת החירות כוללת גם עיכוב אדם שלא כדין. מרכיב נוסף בהגדרת העבירה היא שלילה מוחלטת של חופש התנועה. כלומר, לקורבן העבירה אין כל דרך אפשרית להשתחרר ממעצרו או כליאתו שנעשתה כאמור שלא כדין. באם נחסמת דרך אחת אך ישנה דרך אחרת להשתחרר מהכליאה, לא מדובר בשלילה מוחלטת של החירות.
אם ישנה דרך להשתחרר מהכליאה שמתאימה לממדיו הפיזיים של אדם אחד, הוא לא ייחשב לכלוא אך באם דרך זו לא מתאימה לממדיו של אחר- אותו אחר כן ייחשב כלוא.
כלומר, השלילה המוחלטת של החירות הינה סובייקטיבית ומתייחסת כמובן לקורבן העבירה ומאפייניו. מקורה של השלילה המוחלטת בפסק הדין האנגלית bird v. jones, בו נקבע כי הגבלת חופש התנועה איננה מהווה בהכרח כליאה; כליאה היא הגבלה בתוך תחומים מוגדרים, ולכן תביעה בגין הגבלת תנועה תיעשה תחת עוולה נזיקית אחרת – מטרד לציבור.
בנוסף, על שלילת החירות להיעשות שלא כדין. למשל, אם אדם נעצר או עוכב שלא באמצעות צו או באמצעות צו שהושג שלא כדין, או שהצו הינו מזויף, מדובר בכליאה שלא כדין. בנוסף, כליאת אדם באחת מדרכים אלו תהיה כליאה שלא כדין. כדי ששלילת החירות תעלה כדי כליאת שווא, עליה להימשך לאורך זמן מסוים. אולם, הגדרה זו הינה בעייתית מכיוון שהחוק לא קובע את משך הזמן המינימלי שבגינו תיווצר עבירת כליאת השווא.
ספק דין מדינת ישראל נגד משה בן דרור, בית המשפט המחוזי קבע כי כליאת אדם גם למשך מספר שניות יכולה להוות כליאת שווא. הגם שמדובר בתיק פלילי, העוולה הנזיקית דומה בדינה בנשוא. המרכיב המרכזי האחרון של עבירת כליאת השווא הינו שימוש באמצעים פיזיים או התחזות לבעל סמכות.
למעשה, כליאת שווא יכולה להתבצע או באמצעות שימוש בכוח או אמצעים פיזיים שמונעים מקורבן העבירה את היכולת לנוע. יש לציין כי גם שימוש באיומים וטקטיקות הפחדה עולות גם הן כדי כליאת שווא, באמצעים שאינם פיזיים. בנוסף, כליאת השווא יכולה להיעשות על ידי התחזות לבעל סמכות. כך, מבצע העבירה כולא את הקורבן באמתלה חוקית, שאיננה כזו בפועל.
במידה ובית המשפט מוצא כי קיים קשר סיבתי עמוק בין ההתחזות לבין כליאת השווא, הוא יכול, במסגרת תחום שיקול דעתו, להטיל על הנאשם מאסר מרבי של 5 שנים.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
כליאת שווא כעוולה אזרחית
בנוסף להיותה עבירה פלילית הקבועה בחוק העונשין, כליאת שווא מהווה גם עוולה אזרחית בדין הישראלי. ההבדל בין השתיים נעוץ בכך שבמסגרת ההליך הפלילי, קורבן העבירה איננו צד לתיק המתנהל, שכן הוא מנוהל על ידי המדינה מול הנאשם וזאת לאור העובדה שהפר את החוק. העוולה האזרחית מהווה הדרך המשפטית של הקורבן לקבל סעד והכרה בגין הנזק שנגרם לו מביצוע העבירה.
עוולת כליאת השווא קבועה בסעיפים 26-27 לפקודת הנזיקין, התשכ"ח-1968 והיא נחשבת עוולה ספציפית (פרטיקולרית), הנפרדת מעוולות מסגרת מרכזיות כגון עוולת הרשלנות (במסגרתה חוסות מספר עוולות נזיקיות שונות).
סעיף 26 עוסק בהגדרת העוולה ויסודותיה- כליאת שווא היא שלילית חירותו של האדם באופן מוחלט ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיזיים או על ידי הופעה כבעל סמכות. סעיף 27 עוסק בהגנות שקיימות לנתבע במידה והוגשה נגדו תביעה בגין כליאת שווא- קרי, המקרים בהם שלילית חירותו של אדם באופן מוחלט תהא כליאה כדין.
בין היתר, מדובר במקרים בהם הכליאה נעשתה במסגרת צבאית ובהתאם לפקודות צבאיות, או במקרים בהם התובע היה לא שפוי בדעתו ושלילת חירותו הייתה נחוצה באופן סביר להגנתו שלו או להגנת אנשים אחרים. יש לציין כי בניגוד לעוולות נזיקיות אחרות, בעוולת כליאת שווא אין צורך להוכיח קיומו של נזק לשם קבלת פיצוי בגין ביצועה.
בית המשפט קבע עקרון זה בפסק דין מזל כרמלי, ועם השנים נעשה בו שימוש נרחב בפסיקה וגם בספרות המשפטית.
שופטת בית המשפט העליון, פרופסור דפנה ברק ארז, מסבירה בספרה "עוולות חוקתיות" כי "… נוכח מהותה של הפגיעה בזכויות מסוג זה, לא ניתן לצפות להוכחה מדויקת של הנזק כדוגמת ההוכחה הנדרשת בהתייחס לנזרים התוצאתיים, או הכלכליים. הוכחה כזו אינה אפשרית מאחר שאין אמות מידה לתחושות כלכליות ולא-חולניות של עלבון וצער".
