סעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מגדיר את עבירת אי מניעת פשע, וקובע כי "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים".
בניגוד לעבירות אחרות המנויות בחוק העונשין, שהינן עבירות אקטיביות – כלומר מבטאות התנהגות או פעולה אקטיבית אסורה, עבירת אי מניעת הפשע נובעת דווקא ממחדל, כלומר עבירה המייחסת אחריות פלילית בשל התנהגות פסיבית של המבצע.
מחדל
סעיף 18ג לחוק העונשין מגדיר מחדל כהימנעות מעשיית מעשה שהינו חובה על פי כל דין או חוזה – כלומר מתוקף החוק או מתוקף אחריות כלשהי המוטלת על אדם. הימנעות מעשיית מעשה לפי הגדרות אלו, עלולה לחשוף אדם לאחריות פלילית מכוח דיני הנזיקין, דיני החוזים וכן להביא אף לאישום פלילי. סעיף זה מבחין בין שני סוגים של מחדל – עבירת מחדל כללית, ועבירת מחדל ספציפית.
עבירת המחדל הכללית הינה שם כולל לעבירות שהיסוד ההתנהגותי בהן איננו מפורט, אלא הביטוי שמופיע בהגדרת העבירה הינו "הוא עשה מעשה", מבלי שניתן כל פירוט ביחס למעשה הספציפי שצריך להתבצע. היעדר ההגדרה של היסוד ההתנהגותי של העבירה מצביע לרוב על עבירות גרימה – מוות, חבלה, או עבירת הניסיון והסיוע.
עבירה זו מתייחסת לא רק למקרים שבהם אדם הוביל להתרחשות התוצאה במעשה פוזיטיבי, אלא גם למקרים בהם אדם נמנע מביצוע מעשה מסוים שהיה דרוש כדי למנוע את התוצאה האסורה. הרבה מהעבירות הללו הן עבירות תוצאה.
דוגמה לכך היא עבירת הניסיון, שאיננה מכילה פירוט ביחס למעשה; אך ברור למשל, כי אחות בי"ח שנמנעת לתת טיפול רפואי למטופל מתוך כוונה שמצבו יתדרדר עד שימצא את מותו, תואשם בעבירה זו במידה ותיתפס לפני הרגע המכריע של ביצוע המעשה. מכיוון שהמעשה עצמו לא מוגדר בעבירת הניסיון, ניתן להרשיע במקרה זה בהתבסס על מחדל.
עבירת המחדל הספציפית הינה עבירה שמוגדרת באופן מפורש בחוק ככזו שניתן להטיל בגינה אחריות בשל מחדל. עבירה שכזו קובעת למעשה כי מי שנמנע מלבצע מעשה מסוים בנסיבות מסוימות, עובר על החוק ולמעשה מבצע עבירה זו. בחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1988 למשל, קבועה חובת הושטת עזרה וחובת הצלה בסעיף 1. בסעיף 4 לחוק, נקבע כי מי שלא מקיים את חובת ההצלה והושטת עזרה, דינו קנס.
כלומר, בעבירות מחדל ספציפיות, אחריות הנאשם מוגבלת להתנהגות האסורה הספציפית שבה עוסקת העבירה.
אי מניעת פשע – עבירת מחדל ספציפית
עבירת אי מניעת פשע הינה עבירת מחדל ספציפית מסוג עוון, המוגדרת כאמור בסעיף 262 לחוק העונשין. הגם שזוהי עבירה מסוג עוון, הגדרת הפשע בה הינה בעלת המשמעות המצומצמת שקיבל המנוח פשע בחוקי היסוד של מדינת ישראל, ומשכך העונש בגינה עומד על תקופת מאסר הגבוהה מ-3 שנים.
לשון החוק מצביעה על כך שיש לנקוט את כל האמצעים הסבירים לשם מניעת הפעולה האסורה, ולרוב מדובר על פנייה לרשויות החוק. בנוסף, בפסיקה נקבע כי עבירה זו מחייבת אדם בדיווח על קיומו הפוטנציאלי של פשע עתידי בלבד, ולא ביחס לפשע שכבר הושלם. כלומר מועד הדיווח מתייחס לעבירות שטרם בוצעו ומשכך מדובר בסעיף הצופה פני עתיד.
סעיף 95 לחוק העונשין מרחיב את תחולת עבירת אי מניעת הפשט לעבירות חמורות במיוחד, שעונש המאסר עליהן עומד על מינימום של 15 שנים – רצח, אונס, סיוע לרצח, ניסיון לרצח ועוד. בגין עבירות אלו, חלה חובה דיווח גם לאחר השלמתן. אי מימושה גוררת עונש חמור יותר מהעונש הקבוע בסעיף 262 לחוק, ומגיעה ל-7 שנות מאסר. הוראה זו לא חלה על קרובי משפחה מדרגה ראשונה.
ליבת העבירה מצויה ברכיב הידיעה – עצם הידיעה של אדם אחד ביחס לכוונתו של אדם אחר לבצע פשע, היא המרכיב הבסיסי לביסוס עבירת אי מניעת הפשע, שכן היא קושרת בין מבצע העבירה הפוטנציאלי לבין הנאשם בעבירת אי מניעת הפשע.
בע"פ 3417/99 מרגלית הר שפי נגד מדינת ישראל, הורשעה הגברת הר שפי בכך שלא דיווחה על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, הגם שטענה כי לא האמינה שהוא אכן התכוון לבצע את הרצח.
שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, דן בעניין זה ברכיב הידיעה הנדרשת בעבירה זו וקבע כי כאשר מדובר בעבירת אי מניעת פשע, לא ניתן להסתפק בקיומו של חשד (אפילו אם החשד ממשי רציונלי) לכך שמישהו זומם לבצע פשע, אלא נדרשת קיומה של ידיעה.
העבירה של אי מניעת פשע חלה על כל עבירת פשע ועל כן מדובר בעבירות רבות. די בכך שאדם חושד כי אדם אחר זומם לבצע פשע, על מנת שיהיה חשוף לסנקציות פליליות אם הוא נמנע מלדווח למשטרה או שנמנע מלפעול בדרכים אחרות כדי למנוע את העבירה.
קביעה זו איננה מוסכמת על הכל. פרופסור מרדכי קרמניצר מבקר את פסק דינו של חשין וטוען כי החובה לפעול צריכה להתעורר רק כאשר ידוע או מתקיים חשד שמבצע העבירה כבר גיבש תכנית אופרטיבית. לפיו, יש להסתפק בהטלת החובה על האזרח לדווח למשטרה על תוכנית המבצע, וניתן אף להסתפק בדיווח אנונימי (או לכל הפחות לאפשר דיווח אנונימי).
בנוסף טוען קרמניצר כי יש לקבל תחת עבירה זו גם את כלל עצימת העיניים – קרי, יש להטיל אחריות פלילית בגין אי מניעת פשע כאשר אדם עשוי לדעת כי המבצע עומד לבצע את העבירה, אך נמנע מלברר זאת.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
העמדה לדין בגין אי מניעת פשע
קיומה של עבירת אי מניעת הפשע הינה שנויה במחלוקת – הן בדין הישראלי והן בדין הזר. במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, העמדה לדין בגין עבירה זו נעשתה פעמים בודדות בלבד. בנוסף לעניין הר שפי, בשנת 1986 הורשע בעבירה זו קצין המנהל האזרחי בנפת רמאללה, אהרון גילה, בשל העובדה שידע על כוונת המחתרת היהודית להניח מטעני חבלה במכוניתו של ראש עיריית אל-בירה, ונמנע מלדווח על כך.
שני המקרים הנוספים והיחידים נסתיימו בזיכוי הנאשמים – האחד הועמד לדין גם הוא בנושא פרשת הרצח של יצחק רבין וזוכה מאשמה, והשנייה, שהואשמה כי לא דיווחה על כך שמחבל מתאבד הזהיר אותה בטרם ביצוע המעשה כי הוא עומד לבצע את הפיגוע בקו האוטובוס 361, זוכתה גם היא מאשמה.
פרשנות העבירה בפסיקה
נתונים אלו מצביעים על כך שעצם קיומה של העבירה שנוי במחלוקת. בנוסף, גם במקרים הבודדים שאכן הגיעו לבית המשפט העליון, התעוררה מחלוקת רבה בין השופטים ביחס לפרשנותה. כיום ישנן 3 גישות פרשניות לעבירה זו.
הגישה הראשונה מעניקה פרשנות מצמצמת לסעיף. השופט חיים כהן הסביר בע"פ 496/73 פלוני נ' מדינת ישראל, כי עבירת אי מניעת הפשע טומנת בחובה חובת הלשנה. חובה זו מנוגדת לטבעו של האדם שכן היא בעלת קונוטציה שלילית ומייצרת טינה, לכן קיים קושי מהותי מובנה בביצועה. משכך, קבע השופט כהן כי יש לפרש את עבירת אי מניעת הפשע על דרך הצמצום וההקפדה, "כדי שלא לפתוח פתח לחובת מלשינות אשר ריח דיכוי טוטליטרי נודף ממנה".
השופט יעקב טירקל נוקט גם הוא בגישה מצמצמת זו. לדידו ראוי שעבירה זו תבוטל לחלוטין, מכיוון שקיומה מהווה למעשה כפיית חובה משפטית על חובה שהינה מוסרית במהותה. חובה שכזו נובעת ממצפונו של אדם, והפיכתה לחובה משפטית מעניקה לשופטי בית המשפט את הכוח לקבוע מה מצפונו של אותו אדם היה אמור להגיד לו לעשות.
הגישה השנייה מהווה גישת ביניים. בע"פ 450/86 גילה נ' מדינת ישראל, קבע השופט דב לוין, בתגובה לדברי חברו השופט כהן, כי יש להפעיל את הסעיף במקרה המתאים לכך. גם כאשר יש להפעילו באופן מצמצם, אין לעשות כן באופן קיצוני, כלומר צר "עד אשר לא ניתן לעבור בו אלי מסקנה סבירה והגיונית". עמדה דומה הביע השופט חשין בעניין הר שפי.
הגישה השלישית הינה גישה מרחיבה יותר. בפסיקה אחרת, השופט יצחק כהן נקט בעמדה פורמלית יותר, וחלק על דעתו של השופט כהן. לדידו, עצם קיומה של העבירה בדין הישראלי מצביעה על כך שכוונת המחוקק הינה שיש לאכוף אותה. משכך, תפקיד בית המשפט הינו לפרש את החוק כלשונו ולדאוג לביצועו.
בדבריו הדגיש את המטרה החשובה שבעבירת אי מניעת פשע, והיא, כמובן, למנוע ממעשים חמורים להתבצע וזאת על מנת לשמור על שלום הציבור. קביעת הסנקציה הפלילית בגין אי מימוש חובה זו דווקא מדגישה את החשיבות שביסוד העבירה, ולא מייצרת חובת הלשנה בעלת ניחוח שלילי. אולי יעניין אתכם לקרוא גם על: סחיטה באיומים
