חיסיון מפני הפללה עצמית היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות, המקנה לאדם את הזכות לסרב להשיב על שאלות או למסור ראיות שעשויות להפליל אותו – הן בהליכי חקירה והן בשלב המשפט עצמו. באשר לזכות להימנע ממסירת ראיות, סעיף 47 לפקודת הראיות קובע כי אדם לא חייב למסור ראיה שיש בה להפליל אותו בעבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
סעיף 52 לפקודה קובע שזכות זו חלה "הן על מסירת ראיות בפני בית משפט ובית דין והן על מסירתן בפני רשות [משטרת ישראל, הרשות לניירות ערך, רשות המיסים ועוד], גוף או אדם המוסמכים על פי הדין לגבות ראיות".
באשר לזכות להימנע מלהשיב על שאלות, סעיף 28 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים], התשנ"ו-1996, מעניק לנאשם הזכות לסרב להשיב על שאלות השוטרים במסגרת חקירה משטרתית. סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי לנאשם קיימת הזכות לסרב להעיד בבית המשפט, וסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) קובעת כי לנאשם זכות לסרב לתת מענה על שאלות שעלולות להפליל אותו.
למעשה, מטרתה של הזכות לחיסיון בפני הללה עצמית היא, בין היתר, להקל על מצוקתו של אדם עת שהוא נדרש להשיב על שאלות שעלולות להפליל אותו, שכן אלמלא הייתה מוקנית לו זכות זו – היה צריך להכריע בינו לבין עצמו האם להגיד את האמת ולהפליל את עצמו, לשקר ולהסתכן במתן עדות שקר (עבירה פלילית), או לסרב להעיד ואז להיות חשוף להאשמה בביזיון בית המשפט.
תרגילי חקירה
השלב הראשוני של ההליך הפלילי הוא החקירה המשטרתית. פעמים רבות, השוטרים מתחילים בתשאול הראשוני של הנחקר באמתלה כי "מדובר אך ורק בתשאול" – קרי חקירה בה הנחקר נדרש לתת אך ורק עדות ביחס למקרה שאירע, אולם למעשה מדובר בחקירה באזהרה – חקירה בה האדם הנחקר הוא במעמד חשוד בביצוע עבירה פלילית.
לרוב החוקרים נמנעים מלפרט לנחקר את סיבת זימונו לחקירה מחשש שישבש את ההליכים, אולם מכיוון שפעמים רבות התשאול הראשוני הזה נעשה תוך שימוש בתחבולות ושיטות חקירה שונות שמטרתן להוביל אותו לאשש את החשדות הקיימים נגדו, הנחקר עלול להפליל את עצמו ואף להודות – שלא מרצונו החופשי – במיוחס לו בטרם שהתייעץ עם עורך דין.
אלו למשל יכולים להיות הכנסת אדם לתא המעצר של החשוד שתפקידו לדובב אותו לגרום לו להודות במיוחס לו, הוצאת הנחקר מחות לחדר החקירות והפגשתו עם אדם הקשור לעבירה הנחקרת, ועוד.
בע"פ 28090-02-15 ארז אדרי נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט כי במידה והשוטרים לא מזהירים את החשוד כי עומדת לו הזכות להימנע מהפללה עצמית (שכן דבריו עלולים לשמש כראיה נגדו בהמשך), וכן כי עומדת לו הזכות להיוועץ בעורך דין בטרם ימסור גרסתו, הדבר עולה כדי פגם מהותי שמידת פגיעתו בזכותו של החשוד להליך הוגן- גדולה.
בע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נגד התובע הצבאי, קבעה הפסיקה כי בהתבסס על סעיף 12 לפקודת הראיות, כאשר מתקבלת הודאה מהנאשם לאור שימוש בתחבולות בלתי חוקיות, היא לא תיחשב כהודאת אמת ותיפסל שכן לא ניתנה באופן חופשי ומרצונו של החשוד.
תרגילי חקירה פסולים הם כאלו שפוגעים ביכולת הבחירה החופשית של החשוד – פגיעה בחיסיון עורך דין-לקוח, שימוש באמצעים פיזיים, הצגת ראיות מזויפות, הבאת עדים שקריים לעימות עם החשוד ועוד.
ברע"פ 10141/09 אברהם בן חיים נגד מדינת ישראל הוסיפה הפסיקה נדבך נוסף להלכת יששכרוב, וקבעה כי הסכמה חופשית ומרצון – הסכמה מדעת – יכולה להתקבל אך ורק לאחר שהחוקר הבהיר לחשוד את זכויותיו. במידה והחוקר לא עושה כן, ההסכמה לא מחייבת מבחינה משפטית והראיות שהושגו כתוצאה ממנה דינן להיפסל על ידי בית המשפט.
חיפוש בטלפון סלולארי
חוק סדר הדין הפלילי לא מכיל הסדר ביחס לדיון בבקשה לצו חיפוש בחומרי מחשב או טלפון סלולרי חכם, זאת למרות שהמשטרה מגישה מדי שנה עשרות אלפי בקשות למתן צווי חיפוש בטלפונים ומכשירים ניידים.
בדנ"פ 1062/21 יונתן אוריך נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון כי במניין השיקולים שייבחנו בבקשה למתן צו חיפוש במחשב או טלפון נייד, שיקול למתן הצו יהיה פגמים שיאותרו בהתנהלותה של הרשות החוקרת, כגון חיפוש שנעשה במכשירים אלו באופן בלתי חוקי.
במקרים בהם הפגם מהותי, הוא יכול להוות שיקול מכריע לדחיית הבקשה. במידה ובתום החקירה יוחלט על הגשת כתב אישום כנגד החשוד, היעדר החוקיות של החיפוש המשטרתי תיבחן במסגרת ההליך הפלילי שכן עשויות להיות לו השלכות על משקל הראיות נגד הנאשם.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
סייגים לתחולת חיסיון מפני הפללה עצמית
על אף היותה זכות יסוד, חיסיון מפני הפללה עצמית איננה זכות מוחלטת. ישנם מספר מקרים בהם זכות זו לא תעמוד לאדם, בין אם הוא נחקר ובין אם הוא עד. ראשית, סעיף 47(ג) לפקודת הראיות קובע כי כאשר נאשם מעיד כעד מטעם הסנגוריה (לטובת עצמו), זכות החיסיון לא תעמוד לו בקשר לעבירה בה הוא מואשם.
בנוסף, הזכות לחיסיון תחול אך ורק במקרים בהם קיים סיכון ממשי להעמדת החשוד לדין פלילי – קרי במקרים בהם סביר שיוגש כנגדו כתב אישום. כך, החיסיון לא יחול כאשר החשוד כבר הורשע באותה העבירה או שניתנה לו חנינה בגינה; החשוד חתם על הסכם עד מדינה עם התביעה; או כאשר חלה התיישנות על העבירה בה הוא חשוד.
זאת ועוד. זכות החיסיון לא מעניקה לחשוד פטור משיתוף פעולה עם הליכי החקירה. לכן, סירוב של החשוד להתיר עריכת חיפוש על גופו או להשתתף במסדר זיהוי, וכן סירוב של החשוד לביצוע חיפוש חיצוני או פנימי, או להיפגש עם רופא בנוגע לחיפוש שכזה – יזקפו כראיות כנגדו.
בע"פ 242/63 קריתי נגד היועמ"ש, בית המשפט קבע כי את זכות החיסיון יש לתבוע בטרם מתן תשובה לשאלה מפלילה. כלומר, במידה ונאשם השיב על שאלה, ללא התנגדות, באופן שמפליל אותו ורק אחר כך תבע את זכותו לחיסיון, זו לא תינתן לו. במצב שכזה, הנאשם ייחשב כמי שוויתר על זכותו לחיסיון ותשובתו תהווה ראיה קבילה כנגדו.
על ההבדל בין זכות השתיקה לחיסיון מפני הפללה עצמית
זכות השתיקה מהווה ליבתו של החיסיון מפני הפללה עצמית, אולם אין בניהן חפיפה מלאה. ראשית, הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית היא זכות יסוד שנתונה לכל אדם – בין אם הוא עד ובין אם הוא נחקר בחשד לביצוע עבירה. מנגד, זכות השתיקה מוקנית אך ורק לחשוד בביצוע עבירה.
בנוסף, הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית היא זכות שאיננה מוחלטת. היא מקנה לעד או לנחקר פטור ספציפי להשיב על שאלות מסוימות בלבד – שאלות שהתשובה עליהן עלולה להפליל אותו. מנגד, זכות השתיקה היא זכות מוחלטת, שמאפשרת לנחקר לא לענות על אף שאלה של החוקרים במסגרת הליכי החקירה.
הבדל נוסף בין הזכויות נעוץ ביחס למסירת חפצים ומסמכים. בעוד שחיסיון בפני הפללה עצמית כולל גם את הזכות להימנע מהצגת מסמכים וחפצים אשר יש בהם כדי להפליל את הנאשם, זכות השתיקה לא רחבה באותו האופן ומאפשרת לסרב למענה לשאלות בלבד.
זאת ועוד. תחולתה של הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית רחבה, וחלה הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. כך, אדם הנחקר או נותן עדות במסגרתו של הליך אזרחי רשאי לסרב לענות על שאלות שהתשובה עליהן עשויה להפליל אותו. זכות השתיקה, מנגד, חלה במישור הפלילי בלבד שכן היא ניתנת לחשוד בביצוע עבירה מסוימת.
יחד עם זאת, זכות השתיקה לא ניתנת לשלילה בעוד שכאשר מדובר בזכות לחיסיון, בית המשפט רשאי ליטול החיסיון ולחייב אדם לענות לשאלה שעשויה להפלילו או למסור ראיה מרשיעה. בתמורה לכך, בית המשפט יעניק לנאשם "חיסיון שימוש" – הבטחה לפיה לא ניתן יהיה לעשות כל שימוש בתשובה או בראיה שנמסרה בהליכים משפטיים עתידיים ללא הסכמת הנאשם.
