שימוש ברכב ללא רשות הבעלים של הרכב הוא עבירה פלילית במשפט הישראלי, לפי חוק העונשין, תשל"ז – 1977. העבירה נקראת בקיצור לעתים "שבל"ר". הסעיף אוסר על כך הוא סעיף 413ג לחוק. האיסור מופיע תחת סימן ה' 1, העוסק בעבירות בקשר לרכב, הנמצא תחת פרק י"א, שעניינו עבירות בתחום פגיעות ברכוש. מדובר בעבירה פלילי הנחשבת במשפט הישראלי לעבירה בדרגה של עוון.
לפי הסעיף, העבירה של שימוש ברכב ללא רשות משמעותה נהיגה ברכב, שימוש ברכב, או העברה של רכב ממקום מסוים למקום אחר, ללא רשות של בעלי הרכב. "בעל הרכב" מוגדר כאדם שמחזיק ברכב בדין, כלומר הבעלים החוקי של אותו הרכב. מבחינת הרכב עצמו, החוק מגדיר רכב ככלי שנע על ידי כוח מכני או כלי שנגרר על ידי רכב אחר.
משמעות ההגדרה היא שהאיסור על שימוש ברכב ללא רשות כולל גם איסור על שימוש במתקנים נגררים למיניהם ללא רשות, וכן שימוש באופניים, תלת אופן, אופנוע וכלים נוספים, בתנאי שיש להם מנוע עזר המניע אותם. מבחינת לשון החוק, לא מצוין הבדל בין השימושים בכלים השונים, לדוגמה שימוש באופנוע ללא רשות או שימוש במכונית או כלי נגרר.
מבחינת חומרת העבירה, סעיף 413ג כולל בתוכו שתי דרגות חומרה. אם אדם השתמש ברכב ללא רשות ונטש אותו לאחר מכן באותו מקום ממנו לקח את הרכב, או במיקום הקרוב לכך, עונשו מאסר של עד 3 שנים. אם השתמש ברכב ללא רשות ונטש אותו במקום אחר, ולא בקרבת מיקום הלקיחה, חומרת העבירה גבוהה יותר, ועונשו הפוטנציאלי הוא מאסר של עד 5 שנים.
אופי העבירה דומה לעבירת הגניבה, וניתן להתבלבל בין השתיים. עם זאת, ההבדל החשוב הוא נטישת הרכב המתואר בסעיף 413ג. גניבה של רכב מטרתה לא להחזיר את הרכב לבעליו כלל, בין אם הוא יימכר לאדם אחר ובין אם הגונב ישתמש בו בעצמו. בניגוד לגניבה, בעבירת השימוש ברכב ללא רשות המטרה היא השימוש עצמו ברכב, ולא לקיחתו באופן קבוע.
יסודות העבירה של שימוש ברכב ללא רשות – מתי אדם יורשע בעבירה?
על מנת להאשים אדם ולהרשיע אותו בעבירת השימוש ברכב ללא רשות יש להראות כי יסודות העבירה, הנדרשים לפי הסעיף בחוק, מתקיימים באותו המקרה. לעבירה הפלילית יש יסוד עובדתי ויסוד נפשי. התביעה, המייצגת את המדינה, צריכה להוכיח את התקיימות היסודות הללו.
בהתחשב בעונש המאסר, הנחשב לסנקציה חמורה נוכח הפגיעה החמורה בזכות לחירות של האדם הנאסר, על התביעה להוכיח כי האדם אשם וביצע את העבירה מעל לכל ספק סביר. רמת ה"מעל לכל ספק סביר" משמעותה להוכיח כי הסבירות שהאדם אכן ביצע את מה שהוא מואשם בו היא מעל ל-95%.
מבחינת העבירה הספציפית הנ"ל, היסוד העובדתי הנדרש מורכב מהתנהגות האדם ומנסיבות נדרשות. ההתנהגות שיש להוכיח היא נהיגה, שימוש או העברה של הרכב ע"י האדם. הנסיבות הנדרשות הן שאכן יהיה רכב שנעשה בו שימוש, ושהבעלים החוקי של הרכב לא נתן את רשותו לנהיגה, לשימוש או להעברה של הרכב. בנוסף, אם הוכח כי אכן התקיימו ההתנהגות הזו והנסיבות, יש להראות היכן השאיר את הרכב לאחר השימוש, על מנת לקבוע את חומרת העבירה.
מבחינת היסוד הנפשי של שימוש ברכב ללא רשות, יש להראות כי האדם שהשתמש ברכב מודע לכך רכיבי העבירה. משמע, על התביעה להראות כי הייתה לאדם מודעות להתנהגותו, כלומר שהוא נוהג, משתמש או מעביר כלי רכב כלשהו, ושהדבר נעשה ללא רשותו של הבעלים של הרכב.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
העונש על שימוש ברכב ללא רשות
העונש הקבוע בחוק בסעיף 413ג הוא עונש מאסר. כפי שפורט לעיל, אם האדם נטש את הרכב באותו מקום או במקום קרוב, העונש הוא עד 3 שנות מאסר, ואם נטש את הרכב במקום אחר עונשו עד 5 שנות מאסר. בנוסף לעונש המאסר, בית המשפט עשוי לפסול את רשיונו של עובר העבירה, כאשר אורך הפסילה יהיה פסילה של מינימום שישה חודשים.
כמו כן, אם לאדם עובר העבירה כלל אין רישיון, בית המשפט עשוי לפסול את רשיונו ל-3 שנים, נוכח החומרה של נהיגה גם בלי רישיון וגם בלי רשות ברכב שלא שלו. ככלל, גזירת עונשו של האדם העובר עבירה פלילית במשפט הישראלי נעשה במספר שלבים, כאשר בית המשפט הוא האחראי לבחינת השלבים השונים, לפסיקת פסק הדין ולבסוף לגזירת גזר הדין, שהוא העונש של האדם.
בשלב הראשון, לפי סעיף 40 ג' לחוק העונשין, בית המשפט קובע מתחם ענישה. מתחם ענישה הוא טווח של העונשים, מהקל לחמור, שייתכן שהאדם יקבל, בהתאם לעבירה שאותה ביצע ולנסיבות השונות. מתחם הענישה נקבע לפי העונש הקבוע בחוק, לפי מדיניות הענישה הנהוגה במדינה על העבירה הספציפית המדוברת, לפי הערכים החברתיים והציבוריים שנפגעו בביצוע העבירה, ועוד.
לאחר מכן, בית המשפט בוחן נסיבות שעשויות להקל או להחמיר את העונש שייגזר. מדובר בנסיבות הקשורות לעבירה עצמה, כמו השאלה אם האדם בעל רישיון או לא, וכן בנסיבות שאינן קשורות לעבירה עצמה. נסיבות כאלו יכולות להיות היעדר עבר פלילי, או לחלופין עבר פלילי עשיר, ההשפעה שתהיה לעונש על האדם ועל משפחתו, ונסיבות שונות ונוספות.
בשלב האחרון, לאחר קביעת מתחם הענישה ובחינת הנסיבות, בית המשפט יגזור את עונשו של האדם על עבירת השימוש ברכב ללא רשות. אם זו העבירה היחידה בה הוא מואשם, העונש לא יהיה מעל הרף של 3 שנות מאסר או 5 שנות מאסר, בהתאם לעבירה שבה הואשם. לאחר מתן פסק הדין וגזר הדין, שהוא העונש, יש לאדם זכות לערער.
