בשנתיים האחרונה, מאז פרצה מגפת הקורונה לחיינו, הפכנו מודעים לפוטנציאל ההפצה של מחלה מסוכנת – על ידי לא יותר משיעול עלול אדם להידבק בנגיף הקורונה, על ההשלכות הכרוכות בכך. כמו כן אותה קלות התבהרה לאור כך שהקורונה הפכה חוצת מדינות ויבשות. חוק העונשין הישראלי, המסדיר את המותר והאסור בתחום הפלילי ואת העונשין הנלווים לעביר על החוק, קובע בסעיף 218 את הדין כלפי מעשה העלול להפיץ מחלה.
החוק קובע כי מי שעושה בהתרשלות מעשה שעשוי להפיץ מחלה אשר יש בה סכנת נפשות, דינו מאסר שלוש שנים. החוק אף מוסיף וקובע כי מי שעשה את המעשה אשר עשוי להפיץ מחלה במזיד דינו מאסר שבע שנים, דהיינו עונש פוטנציאלי גבוה בהרבה. לאור הסכנות הקשות שכרוכות במעשה שעשוי להפיץ מחלה, וכן לאור הסנקציה הנלווית הגבוהה, חשוב להכיר את הדין הכרוך בו, את מורכבוּת העבירה, ואת המקרים העשויים להוות עבירה שכזו.
מהו מעשה העלול להפיץ מחלה?
הסעיף העוסק המעשה העלול להפיץ מחלה מופיע בסימן י"א לחוק העונשין. בחלק זה בחוק נידונים שורת מטרדים והתנהגויות אסורים שיש בהם כדי להביא לפגיעה באנשים רבים.
לפי הסעיף העוסק באופן ספציפי במעשה העלול להפיץ מחלה, כלומר סעיף 218, מי שבהתרשלות מוביל להפיץ מחלה שכוללת סכנת נפשות עשוי להיענש עד שלוש או שבע שנים, כתלות בקיומו של רכיב הכוונה בעבירה. העבירה בענייננו היא עבירה התנהגות – משמע מתייחסת לכל פעולה הכוללת סיכון שאנשים אחרים ידבקו במחלה המופצת. כמו כן נדרש שמדובר יהיה במחלה שיש בה סכנת נפשות – משמע שכרוכה בה סכנת מוות.
האם המחלה צריכה להיות מופצת בפועל ומה עונה על ההגדרה "מחלה שיש בה סכנת נפשות"?
על אף העמימות המסוימת בחוק עצמו, בפסיקת בתי המשפט מתבררים הן הדרישה לגבי מהות ה"הפצה" והן הדרישה של חומרת המחלה. כך, נקבע כי בכדי שתתקיים העבירה מספיק שהמעשה המדובר הוביל להפצה של המחלה בקרב אדם אחד. כך, קיומה של העבירה לא תלויה בכך שהמחלה תופץ לכמות גדולה של אנשים.
בנוסף, בפסיקה נידונה השאלה מהי אותה 'מחלה שיש בה סכנת נפשות' אליה מתייחס החוק. בהקשר הזה, הפסיקה קובעת שהחוק מתייחס לכל מחלה שעלולה להביא למוות, גם כאשר אין מדובר במוות מיידי.
בין הפצה ברשלנות להפצה במזיד
כפי שנאמר לעיל, הסעיף גם מבחין בין הפצה להפצה במזיד, משמע מתייחסת לעניין הכוונה של מבצע העבירה ומטילה עונש כבד בהרבה על מי שהיתה לו כוונה. זאת לעומת מי שביצע את העבירה ברשלנות.
ככל שמדובר ברשלנות, מספיק להראות שהצורה בה התנהג הנאשם לא עומדת בצורה בה מתנהג ה"אדם הסביר". בשונה מכך, בעניין מזיד הדרישה הרבה יותר גבוהה כדי שהרכיב של הכוונה יתקיים. במקרה זה, צריך שהאדם יהיה מודע למה שהוא עושה. בספרות, "במזיד" מפורש בענייננו כ"בפזיזות". משמע לאדם עצמו צריכה להיות ידיעה על קיומו של סיכון מסתבר להפיץ את המחלה. בגישה זו הלכה גם הפסיקה.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
מדיניות האכיפה – הפסיקה בתחום
לצד הסעיפים שהוצגו, חשוב להכיר גם מהי הפסיקה בתחום ועד כמה נאכפים האיסורים המוזכרים. כאמור לעיל, קיימת ההבחנה בין רשלנות למזיד, אשר משפיעה גם היא על האכיפה והענישה.
הענישה בנוגע לעבירה זו עשויה לכלול הן מאסר בפועל, והן עבודות שירות. בעניין אברהם נגד ישראל למשל, מערער הורשע בעשרות אישומים הקשורים לשיווק ביצים שלא כדין, מעשה אשר נחשב למעשה העלול להפיץ מחלה, ואף בעבירות נוספות שעלולות להפיץ מחלה, כדוגמת ייבוא מוצרים מבעלי חיים ללא קבלת היתר לכך.
במקרה זה קבע בית המשפט עונש של שנתיים מאסר בפועל, וקנס של עשרות אלפי שקלים. עם זאת, הערעור בבית המשפט התקבל – והן המאסר והן העונש הופחתו במידת מה. המקרים של הברחת ביצים חוזרים על עצמם בפסיקה, ובכולם הענישה חמורה.
מקרה נוסף אירע ב2003, שם תושב גאנה שנכנס לישראל וידע כי הוא נשא של נגיף האיידס קיים יחסי מין עם נשים. באופן זה הוא גרם לכך שהמחלה הופצה. במקרה זה נשפט האיש ל25 שנות מאסר – אשר כללו גם עונש על עבירת האינוס. גם בעידן הקורונה אנו נחשפים לאכיפה נרחבת של האיסורים – ולקבלת קנסות של אלפי שקלים למי שאינו עומד בתקנות, ובכך למעשה גם עובר על האיסור המופיע בסעיף 218.
דוגמאות למקרים של מעשה העלול להפיץ מחלה – הפצת נגיף הקורונה, ועוד
הדוגמה הראשונה להפצת מחלה הקופצת לראשים של כולנו בתקופה זו היא כמובן הפצת נגיף הקורונה. בשונה מהרבה מחלות בהן פעולת ההפצה יכולה להיעשות בדרכים מאד מסוימות, נגיף הקורונה מופץ ללא כל קושי, כמעט בכל מצב. זאת בין היתר כיוון שמדובר בנגיף מדבק במיוחד, עד לכדי הפיכתו למגיפה.
כך עולה השאלה – אלו מעשים שעושה אדם בתקופות הקורונה, שחלקם יומיומיים לחלוטין אך כן יש בהם כדי להפיץ את המחלה, ייחשבו כמקיימים את העבירה? כמובן שככל שאין סגר לא נטיל על אדם עונש על עצם זה שהוא יוצא מהבית.
כמו כן, גם בזמן סגר לא נרצה להטיל על אדם עונש אם כל מה שהוא עושה זה להיכנס לבית מרקחת כדי לקנות לעצמו תרופה, כל עוד הוא עושה זאת עם מסכה. נושאים אלה העלו שאלות קשות בתקופה האחרונה. הקושי אף מתגבר לאור כך שפעמים רבות ייקח זמן עד שאדם ירגיש בחולי.
הגם שקשה להצדיק קביעה לפיה אדם שרק יצא מביתו לקנות תרופה כעוברת על החוק, שונים הדברים כשמדובר בהפרה של בידוד, בייחוד כאשר אדם יודע שהוא חולה במחלה. לפני כשנה הוגש כתב האישום הראשון בנוגע לעבירה זו מאז התחילה מגיפת הקורונה. מדובר היה במקרה בו אדם חולה קורונה מאומת הפר בידוד והשתתף במסיבה. זאת ועוד, העבירה שיוחסה לו כללה את רכיב ה"במזיד" שכן הוא ידע כמובן שהוא חולה.
העבירה בתקופתנו הפכה כה רלוונטית, עד לכדי כך שבשנתיים האחרונות, מאז החלה המגיפה, התבצעו מאות חקירות הנוגעות במעשה שעלול להפיץ מחלה. עם זאת, כתבי האישום שאכן הוגשו לפחות יחסית מעטים. חשוב לזכור שנוסף לנגיף הקורונה העבירה המדוברת רלוונטית להפצה של מחלות נוספות. כך למשל היא רלוונטית למעשים שיש בהם כדי להפיץ את נגיף האיידס, ועוד.
פעולה מינורית, השלכות רחבות
חשוב לזכור כי האיסור החמור בחקיקה קיים בין היתר לאור כך שלעיתים קשה לזהות את הפוטנציאל ההרסני של הפצת מחלה מסוכנת. כך, ייתכן כי אדם יראה פעולה שהוא עושה כמזערית, אך בפועל יש בה כדי להעביר את הנגיף הלאה ולהוביל לגידול אקספוננציאלי שלו, עד לכדי אובדן שליטה בהפצת המחלה.
כמו שראינו בעת האחרונה, ההשלכות של הפצת מחלה כוללות כצפוי את ההשלכות הרפואיות, אך לא בכך מסתכם הסיפור. לכן, להפצת מחלה בהיקף רחב השפעות חברתיות, כלכליות ופוליטיות משמעותיות ביותר, ברמה הגלובלית.
לאור אלה ישנה חשיבות גדולה להבנה מעמיקה של האסור והמותר בתחום. נדרש להבין ממה בדיוק מורכב האיסור, וכיצד הוא מיושם. זאת, תוך הכרה בייחודיות עבירה זו, הן מבחינת הפוטנציאל הרחב שלה והן מבחינת מורכבותה.
