השארת ילד בלי השגחה, הזנחת ילדים ונטישת מושגחים
ככלל, ילדים זקוקים להשגחה של אחראי על מנת להישאר שלמים ובריאים. אמנם ישנם ילדים הנראים כעצמאים יותר או בוגרים יותר מאחרים, אך נוכח חווית החיים הקצרה שלהם וכן גילם הצעיר הם מחוסרי כלים ומיומנויות הנחוצים להתנהלות הבטוחה והטובה ביותר. על כן, קמה חובה להורים, ולכאלו שיש להם אחריות כלפי ילדים, להשגיח על הילדים שנמצאים תחת חסותם.
חוק העונשין, תשל"ז-1977 מעגן את חובת ההשגחה ואוסר על הזנחת ילדים ועל הזנחת כאלו שאינם מסוגלים לתפקד לבדם ולדאוג לצורכי חייהם. תחת סימן ו' לחוק, העוסק בעבירות כלפי קטינים ונכים, ישנם שלושה סעיפים רלוונטיים. סעיף ראשון הוא 361, האוסר על השארת ילד בלי השגחה, או השארת ילד כשהמטרה היא לנטוש אותו.
על מנת שתקום עבירה שכזו, יש דרישה שגילו של הילד יהיה פחות מ-6 שנים, ושבאי ההשגחה יש סיכון לחיי הילד, פגיעה בחיי הילד או סכנה לפגיעה ממשית בילד. המיוחד בסעיף 361 הוא שאין הוא מדבר דווקא על הוריי הילדים, אלא מקים אחריות כללית. על כן, לדוגמה גננת שהשאירה ילד ללא השגחה, במידה המסכנת אותו, עשויה להיות מואשמת בהתאם לסעיף זה.
על מנת להרשיע אדם בעבירה זו יש להוכיח את קיומם של שני יסודות העבירה, היסוד העובדתי והיסוד הנפשי. מבחינת היסוד העובדתי, יש להראות כי מדובר בילד מתחת לגיל 6, וכי האדם האחראי השאיר אותו ללא השגחה ראויה, באופן המסכן אותו או פוגע בו. חשוב שיהיה קשר אחראי בין השניים, שכן אם ילד עזב ילד אחר לבדו אין אנו עוסקים בעבירה זו.
מבחינת היסוד הנפשי, אזי בהתאם לאופי הרחב של העבירה, החוק קובע מדרג. ככלל, אם האדם השאיר ללא השגחה את הילד תוך מודעות לכך, דינו יהיה מאסר של 3 שנים. אם היסוד הנפשי בהשארת הילד ללא השגחה הוא כוונה לנטוש את הילד, העבירה חמורה יותר. יחד עם זאת, החוק מודע לאפשרות שהאדם השאיר את הילד ללא השגחה בלי כוונה לכך, אלא ברשלנות, וזו תהיה עבירה שחומרתה פחותה.
סעיף נוסף הוא 362, העוסק בהזנחה של ילדים ושל מושגחים נוספים. הסעיף מגדיר מיהו "מושגח" – קטין שטרם מלאו לו 16 שנים, או קטין שמלאו לו 16 שנים או אדם בגיר שלא מסוגל לספק את צורכי חייו. סעיף 362(ב) קובע שקמה עבירה פלילית במידה שהורה של מושגח כזה לא סיפק לו את צרכיו החיוניים לשמירה על בריאותו ושלומו, כגון לבוש, מזון, מקום לישון וכדומה.
זאת, אלא אם ההורה הצליח להוכיח כי כן נקט באמצעים הסבירים לסיפוק צרכים אלו, בהתאם לנסיבות המקרה. סעיף 362(ג) קובע חובה דומה לזו של ההורה כלפי אדם המחויב על פי הסכם או על פי דין לספק לקטין או לאדם שאינו יכול לספק לעצמו את צורכי חייו.
לדוגמה, אפוטרופוס של אדם אחר על פי חוק. גם בסעיף זה ניתנת לאדם האחראי האפשרות להראות כי נקט באמצעים הסבירים כן לספק את צורכי החיים החיוניים לאדם עליו הוא משגיח, ובמידה שיוכיח זאת, לא תקום לו אחראיות פלילית. סעיף רלוונטי נוסף הוא סעיף 363 לחוק, העוסק בנטישת מושגחים.
סעיף 363(א) אוסר על הורה של מושגח להשאיר אותו אצל אדם שלא מסכים להשגיח ולספק לו את צרכיו, וכן אוסר על הורה לסרב לקבל להשגחה את המושגח שלו, מידי אדם שלא חייב להשגיח עליו. כמו כן, סעיף 363(ב) קובע איסורים שכאלו כלפי אדם המחויב על פי דין למושגח, כדוגמת האפוטרופוס.
העונשים על העבירות – הנחיות פרקליט המדינה
העבירות שפורטו לעיל מהוות קשת רחבה של עבירות, מהשארת ילד בלי השגחה ברשלנות ובשוגג, עד להזנחת ילד במטרה לנטוש אותו. בהתחשב בכך, ישנה קשת של עונשים פוטנציאליים. על השארת ילד ללא השגחה, בהתאם לסעיף 361, העונשים נעים בין שנה ל5 שנות מאסר. על השארה ברשלנות האדם עשוי לקבל עד שנה מאסר, על השארה רגילה עד 3 שנות מאסר, ועל השארה בלי השגחה במטרה לנטוש את הילד עד 5 שנות מאסר.
העונש על הזנחת ילדים או מושגחים, לפי סעיף 362 הוא מאסר של עד 3 שנים. נטישה של מוזנח, לפי סעיף 363, עונשה יהיה בהתאם לחומרה. אם מדובר ב363(א), העוסק בהשארת המושגח אצל אדם אחר או סירוב לקבלו, עונש המאסר יהיה עד שישה חודשים. אם עולה נטישה של ממש, העונש יהיה מאסר של עד 3 שנים.
מלבד המספרים הקבועים בחוק, בית המשפט מבקש לבחון כל מקרה לגופו כאשר הוא בא לגזור את העונש. בהנחיות פרקליט המדינה האחרונות בנושא נקבעו מספר שיקולים שיש לקחת בחשבון בעת העמדה לדין של ההורים על הזנחת ילדיהם או השארת ילדיהם בלי השגחה. שיקול ראשון הוא גילו של הילד, כך שככל שהילד צעיר יותר על ההורים חובה גדולה יותר להשגיח עליו.
שיקול נוסף הוא היכן הילד הושאר ללא השגחה, כאשר מקומות כמו כבישים או מקורות מים נחשבים למסוכנים יותר מהשארת הילד לבד בחדרו בבית. בנוסף, על בית המשפט לבחון מה הייתה ההסתברות שהסיכון לילד אכן יתממש. ככל שההסתברות גבוהה יותר כך הייתה יותר אחראיות על ההורה. שיקול אחרון הוא פרק הזמן שהילד היה ללא השגחה – האם מדובר בדקות ספורות או בשעות ארוכות, וכדומה.
לבסוף, בהנחיות יש התייחסות ספציפית להורים שגרמו ברשלנות למותם של ילדיהם. בהתחשב בגודל האסון, ובכך שמדובר ברשלנות חד פעמית מצד ההורים, על בית המשפט לבחון אם יש אינטרס ציבורי בכלל להעמיד את ההורים לדין, ואם תהיה תועלת בכך.
עורכי דין אלעד שאול ושות׳
ייצוג משפטי מוביל בתחומי המשפט הפלילי!
